יהונתן גפן אמר פעם, ש"מי שמביט בי מאחור לא יודע מי אני, מי שמביט בי מאחור יכול בקלות לחשוב שאני זה לא אני". אבל אחרי שש שנים ביחד אנחנו מכירים, האחד את האחר, מאחור, מהצד, מלפנים ומכל כיוון אחר.
לפני המון שנים, או לפחות כך זה מרגיש, נכנסנו בפעם הראשונה בדלתות בית הספר. רבים מאיתנו היו ביישנים ומפוחדים. חלקנו באנו ממקומות שלא התאימו לנו ולא אפשרו לנו להיות באמת מי שאנחנו. היינו שונים. אהבנו ללמוד וחיפשנו ידע, והילדים האחרים בסביבתנו לא הרגישו כמונו. כשהגענו לליד"ה לא ידענו אם נמצא את עצמנו ונרגיש שייכים. אבל לאט לאט דלת הכניסה של בית הספר הפכה למוכרת ובטוחה בדיוק כמו דלת הכניסה של הבית, ולראות חבר מהשכבה נהיה משמח ומרגיע כמו לראות בן משפחה.
ליד"ה לא נהפך להיות הבית השני שלנו בין לילה, והשכבה לא נהפכה להיות המשפחה השנייה שלנו בין רגע - שני הדברים לקחו קצת זמן וקצת עבודה. בחטיבה הצעירה היינו קצת מוזרים וניסינו להבין מה מקומנו בתוך בית הספר. עברנו מלהיות הכי גדולים ביסודי ללהיות הכי קטנים וזה היה קצת מבהיל בהתחלה. מסדרון השמיניסטים היה המקום הכי מפחיד בעולם, בתחרות צמודה עם הפטיו שלהם. ללכת לקפיטריה היה מסע מאתגר במיוחד. היד המורמת שלנו בקושי הגיעה לכתף של רוב השביעיסטים והקול שלנו עוד היה גבוה מדי בשביל שקובי ישמע אותו.
היינו מסתובבים ימים שלמים בחולצות הספורט הירוקות ולא ממש ידענו להשתמש בדיאודורנט.
אבל עברנו את השנים הקשות האלה והחטיבה העליונה התקרבה אלינו יותר ויותר - עד שהגיע מארס אלפיים ועשרים וכל התוכניות לתיכון קצת השתנו. את השנה הרביעית שלנו בליד"ה, שהייתה אמורה להיות השנה הגדולה והמרגשת שבה אנחנו סוף סוף יכולים לקרוא לעצמנו תיכוניסטים, עברנו, או יותר נכון כל אחד עבר בעצמו, בבית. הקורונה תפסה אותנו, כמו את כל העולם, לא מוכנים. מצאנו את עצמנו בכיתות וירטואליות מעורבבות עם אנשים מהשכבה שאנחנו לא מכירים. עברנו שעות של זום ובהייה במחשב. אך אפילו בתוך המגפה הזאת מצאנו את המקום שלנו. היינו מדברים המון עם חברים מהשכבה ומשחקים ביחד משחקים במחשב ובטלפון והכיתות החדשות לאט לאט התגבשו. השנה החמישית שלנו כבר הייתה סיפור אחר.
יצאנו מהקורונה ויכולנו לראות אחד את האחר בלי מחסום המסכות. זאת הייתה השנה הראשונה שבאמת חווינו בה את התיכון. אולי יש שיעדיפו להדחיק אותה ולשכוח אותה, ובצדק יש לומר, אבל הרוח השכבתית באותה שנה הייתה מרוממת ומגובשת מתמיד. האווירה הלחוצה במסדרונות לפני מבחן במתמטיקה והלחשושים שנשמעו בכל פינה של השוואת תשובות כשהמבחן היה נגמר. פורים שהיה מלא עד הקצה בחציר ובכובעי קאובוי והרבה יותר מדי בגרויות ועבודות. כולנו סבלנו בי"א, אבל סבלנו יחד וזה מה שנתן לנו לעבור אותה.
והנה אנחנו כאן, בשנה האחרונה שלנו. סוף כל סוף לא מפחדים להיכנס לפטיו שמיניסטים וכבר יודעים להחליף מהחולצה הירוקה לבגדים נקיים ברגע שנגמר שיעור ספורט. זאת הייתה שנה עמוסה. נלקחנו למסע בעקבות מגילת העצמאות שבו יצאנו מהבועה ונחשפנו לרבדים שונים של הארץ שלנו, יצאנו לטיול שנתי אחרון שאליו הצטרף אלינו, כמו תמיד, בובי זמר, שכבר נהיה הקמע של השכבה, הקמנו משתה פורים יוצא דופן שגיבש אותנו אפילו יותר בתוך הכיתות וכשכבה אחת, ועברנו סמינר סכסוך בו נגענו ולמדנו לעומק על מורכבויות רבות בחברה שלנו.
עברנו הרבה דברים ביחד כשכבה, ובסופו של דבר יצרנו לעצמנו קבוצה של אנשים מדהימים שמרגישים שייכים ומובנים.
יהודה עמיחי כתב פעם, שבמקום בו אנו צודקים לא יצמחו לעולם פרחים באביב. הוא גם כתב שספקות ואהבות עושים את העולם לתחוח כמו חפרפרת, כמו חריש. בליד"ה לימדו אותנו שאנחנו לא תמיד צודקים ואנחנו גם לא תמיד צריכים לצדוק. למדנו איך להטיל ספק ואיך להיות ביקורתיים ולהביע את דעתנו, אך בו זמנית להיות קשובים לדעות אחרות גם כשאנחנו בטוחים שהדעה שלנו היא הדעה הנכונה. למדנו איך לא לפחד לטעות ואיך ללמוד ולפרוח מהטעויות שלנו. בליד"ה לא היינו צריכים לענות תמיד את התשובה הנכונה, אלא פשוט היינו צריכים לחשוב.
באמת חשוב לנו להגיד תודה לכל המורים ולהנהלה ולכלל הצוות של בית הספר שליווה אותנו לאורך השנים, גם כשהיה קשה, ותמיד היה שם כשהיינו צריכים. בליד"ה התאפשר לכל אחד מאיתנו ללכת באיזו דרך שהוא רוצה, בין אם זה להצטרף לנבחרת ספורט או ללכת לעתודה הומניסטית או לעשות בגרות של עשר יחידות במדעי המחשב. בשנת י"ב העמוסה והפוליטית שעברנו תמיד עודדתם אותנו לצאת ולהביע את דעתנו. יכולנו להשמיע את קולנו ולממש את הפוטנציאל שלנו בזכותכם.
אנחנו רוצים גם להגיד תודה לעצמנו, שהצלחנו לבנות ביחד את מי שאנחנו וליצור מקום בטוח. אלו היו שש שנים שלא נשכח, והן עיצבו כל אחד ואחת מאיתנו והפכו אותנו לאלה שאנו היום. להיות ליידניק תמיד יהיה ויישאר חלק ממי שאנחנו, ולרגע לא היינו רוצים שזה יהיה אחרת.
אז יאללה מחזור פ"ה, היינו פה.
