ברכת המנחמים המופנית לאבל בעדות אשכנז, כורכת את אבלו הפרטי ככלול בתוך האבל הלאומי - "המקום ינחם אותך בתוך שאר אבלי ציון וירושלים".
למילה 'מקום' שלושה ביאורים אפשריים.
- הקב"ה- מקומו של עולם.
- המקום הגיאוגרפי –השייכות לקהילה שמהווה מקור ניחומים.
- המקום הפנימי בתוך נפשו של האבל.
על מנת להבין את אותו "מקום" עלינו להבין את החיבור שבין נחמת האבל הפרטי עם אבלי חורבן בית המקדש -אבלי ציון וירושלים.
חורבן הבית הינו לא רק חורבן הבית החיצוני אלא חורבן הביתיות. לא פעם חווה היהודי במשך ההיסטוריה גלות ועקירות, אך אף פעם לא ניתוק. הבית נחרב והביתיות נשמרה. זו נשמרה במשפחתיות, בסולידיריות היהודית, ביחד היהודי שהוסיף והתקיים גם אחרי החורבן. לכן האבדן הקשה פי כמה הינה אבדן הביתיות, התחושה של אין לי מקום. הבית הינו ההיות אצל עצמו, השייכות. האבדן לא רק של המקום הפיסי, אלא של עולם החיים; החברה, אורח החיים, אמונות, אותה סביבת החיים המעניקה לנו את זהותנו העצמית, ואת המשמעויות העמוקות והאינטימיות שלנו.
בית משמעותו ביתיות. בטחון ויציבות שייכות וזהות. ביתו של אדם הוא הוא מבצרו והוא המעצב את אישיותו, ומעל הכל הוא המפגש של האדם עם עצמו וזהותו. אותו מקום הוא הוא המקום האינטימי של האדם, אשר בו הוא יכול להיות הוא עצמו ללא מחיצות, ולפגוש את עצמו במקום הכי פנימי שלו.
ולכן, חורבן בית המקדש הינו למעשה חורבן האינטימיות והביתיות, בלבול הזהות ואובדן השייכות.
גם כשאדם נפגש עם המוות, המוות מחריב ומזעזע את שייכותו וזהותו כיון שמשהו ממנו חסר נחרב.
במפגש הקיומי עם המוות האדם עומד חשוף ועירום מול עצמו. הוא פוגש את עצמו במקום הכי פנימי שלו, המקום הכי אינטימי שבו אין מחיצות.
כשאדם נוגע במקום הכי אינטימי שלו הוא נהיה רך ומתמלא חמלה ורחמים. ברכת האבלים הינה תפילה הקוראת לשיתוף של האבל הפרטי עם אבלי ציון וירושלים באותו מקום עמוק של המפגש עם האינטימיות.
זהו המקום שמביא נחמה לאדם. שם הוא נפגש עם אלוקיו ומקבל את עצמו כמות שהוא, ומשם, מהמקום הרך והחומל, תצמח הישועה ייבנה הבית ויקומו המתים לתחיה.
המקום ינחם אותנו בתוך שאר אבלי ציון וירושלים.
|
|
|
|
|
|
|
