זמן הוא פיקציה

בין העולם שהכרנו לבין העולם בצל הקורונה, בין החיים שלפני החיסון לאלו שאחריו, בין הבחירות הקרבות לבין כינונה של ממשלה חדשה בישראל, בין חורף לקיץ - שיחה מהורהרת עם העיתונאי והפרשן אורן נהרי על מהותו הנזילה של הזמן.

"נושא הזמן הוא פיקציה", מצהיר העיתונאי אורן נהרי. לדידו, זמן הוא המצאה אנושית שמטרתה לעשות לנו סדר בחיים, ויש לו תזה סדורה בעניין. "הרי אף אחד לא צילצל בפעמון בזמן אמת והודיע: 'האימפריה הרומית נפלה, הנה מתחילים להם ימי הביניים!' או: 'סליחה, רבותי, שימו לב, בעוד כמה דקות נעבור מהבארוק לרוקוקו!' לְמַעֵט אירועים דרמטיים, כמו הטלת פצצת האטום או נפילת חומת ברלין, אנחנו לא עדים בזמן אמת לסופו של עידן ולתחילתו של עידן חדש.

"המאה ה-20 החלה, לכאורה, כשהפעמון צילצל חצות בין 1899 ל-1900, אבל אפשר לומר שהיא התחילה גם בלוויה של אדוארד השביעי ב-1910, כאשר ללונדון הגיעו כל שועי עולם להתכנסות הגדולה ביותר של נציגי מלוכה ואצולה שהייתה אי-פעם לאורך ההיסטוריה. מי היה מאמין, באותו מעמד, שרוב הממלכות ששלחו נציגים ללוויה ייעלמו מן המפה רק שנים ספורות לאחר מכן? ואולי המאה ה-20 התחילה ב-1905 עם תורת היחסות של איינשטיין, או עם פיקאסו שצייר בשנים 1906-1907 את "העלמות מאביניון" והמציא את הסגנון הקוביסטי באמנות, או עם מלחמת העולם השנייה? האם היא הסתיימה עם נפילת מסך הברזל? או עם פיגועי 11 בספטמבר 2001 בארצות הברית? מבחינה מדעית אפשר אולי לומר שעם המצאת המחשב האישי עברנו לשלב חדש, אינני יודע. בקצרה, מושג הזמן הוא פיקציה מוחלטת, היוריסטיקה שמטרתה לנפק לנו פתרון מעשי מיידי לכאוס שסובב אותנו".

סאלבדור דאלי - התמדתו של הזכרון (1931)

ובכל זאת, איך משתלב בכל זה המושג "בין הזמנים"?

"לכאורה, מדובר בתקופה שבין תאריכים חשובים יותר. אבל גם זו פיקציה. קחי לדוגמא את 'בין הזמנים' הכי מקובל – ימי הביניים. בקצהּ האחד עומד העולם העתיק המפואר של יוון ורומי, ובקצהּ השני, הרנסנס. ימי הביניים היו, לפי תפיסה שרווחה זמן רב, תקופת קיפאון שהמתינה בסבלנות שמשהו יקרה וינער את כל העסק הזה. אבל זה כמובן לא נכון, כי בימי הביניים החלו בבניית הקתדרלות הגדולות, התפתח המסחר, התערער כוחה של האצולה, והתרחשו לא מעט אירועים דרמטיים.
"אם נתקדם בזמן ונקפוץ לרגע לשנות ה-50 של המאה ה-20, 'הפיפטיז' המיתולוגיות, גם הן נתפסות כתקופת ביניים שבין דרמת מלחמת העולם השנייה לבין שנות ה-60 של אותה מאה,

שנות החמישים העליזות נתפסות כתקופת ביניים בין מלחמת העולם השניה לשנות השישים, 'הסיקסטיז', בהן הכל השתנה – הביטלס, הנחיתה על הירח, רצח הנשיא ג'ון קנדי, מלחמת וייטנאם, אירועי מאי 68' עם דני האדום והפגנות הסטודנטים בצרפת. אנחנו מייחסים לשנות ה-50 איזו נינוחות מנומנמת, אבל זותפיסה שגויה, מפני שבהן

נעוצים שורשי המלחמה הקרה, ימי ראשית הרוקנרול, המצאת הטרנזיסטור, רוזה פארקס שסירבה לקום ממושבה באוטובוס,

"זמן הוא המצאה אנושית שמטרתה לעשות לנו סדר בחיים" . שעון הזמן מתוך
הסדרה המצויירת "היה היה"

ומרטין לותר קינג שקרא להחרמת חברת האוטובוסים, צעד שהוביל בסופו של דבר לביטול חוקי ההפרדה הגזעית. באותן שנים החל לפעול דור הביט עם ג'ק קרואק, אלן גינסברג וויליאם בורוז, ומדענים פיתחו את הגלולה שיצאה לשוק בשנות ה-60. במילים אחרות, 'בין הזמנים' חשוב לפעמים יותר מהזמן שיבוא אחריו, מפני שזו התקופה בה נזרעים הזרעים. זו תקופה קריטית לְמה שיבוא בהמשך".

ואיך אתה רואה את ההווה בהקשר זה?

"אנחנו כעת באיזה 'בין הזמנים' קטן. אנחנו במערכת בחירות מתמשכת, שנפרסת באופן מגוחך על פני שנה וחצי, ומחכים שזה ייגמר ונוכל לחזור למשהו לכאורה נורמלי. אנחנו בין הזמנים מבחינת הקורונה, שהכניסה אותנו ללימבו, וכעת אנחנו ממתינים שגם זה ייגמר, אבל גם זו אשליה. צדק היווני הקדום, הרקליטוס, כשאמר שאי-אפשר לטבול באותו הנהר פעמיים. לא נחזור לְמה שהיה קודם. יותר מדי דברים השתנו בעולם – התרבות, התעסוקה, החינוך, הטכנולוגיה והביו-טכנולוגיה. אנחנו במשבר אדיר, וכל משבר משנה, מאיץ או מאט תהליכים. אז אנחנו לכאורה 'בין הזמנים', אבל לעיתים זהו זמן חשוב ומהותי יותר מהקודם לו או מהבא אחריו.

"במישור האישי, אני לוקח לעצמי את הזמן הזה כדי להפחית את הרעש, להתכנס, לעשות דברים שלא נעשים בשגרה. אבל בתהליכים הגלובליים של מדיניות ותרבות, אין דבר כזה 'בין הזמנים'. התפוצצויות ושיאים אינם מתרחשים בחלל ריק, הם חלק מתהליכים מתמשכים. האימפרסיוניסטים של צרפת צמחו על רקע תרבותי וחברתי מסוים. הם תולדה של מלחמת תרבות בין צרפת החילונית לצרפת הקתולית והאנטישמית, דבר שבא לידי ביטוי בפוליטיקה, בכלכלה ובאמנות. את זרעי המהפכה בכל התחומים אנו מוצאים בין הזמנים".

האם אפשר לומר שזו תקופה של שינויים במפה הפוליטית העולמית? בארצות הברית טראמפ הודח וביידן נבחר לנשיאות, ברוסיה מדברים על פרישתו הקרבה של פוטין, ובגרמניה עתידה אנגלה מרקל לסיים את תפקיד כקנצלרית. עוד לא יודעים מה יקרה עם נתניהו, אבל האם זרעי השינוי כבר כאן?

"פוטין נמצא בשלטון מ-1999. מרקל בשלטון כבר 15 שנה. בסין, שי ג'ינפינג האריך את כהונתו לנצח, ארדואן נטוע במקומו ולא נראה שבכוונתו לעזוב לשום מקום, וכך גם נרנדרה מודי ההודי. אז נכון שבצרפת, מקרון נבחר פעם שנייה ולכן יוחלף על פי חוק, אבל לא בזה טמון השינוי. אם יש שינוי, הוא מתרחש בשוליים מימין ומשמאל שהולכים וגדלים. המפה הפוליטית השׂבֵעָה משתנה. בהווה אני רואה הרבה מאוד דרמות. במזרח התיכון אפשר להרגיש את הקפיץ מתכווץ, ומתישהו זה יֵצא משליטה. הניסיון לרפורמות בערב הסעודית לא יצלח, ואני צופה שיביא בסופו של דבר לקריסת המשטר. אפשר לזהות את הזעם הכבוש באיראן, וגם שם השלטון יקרוס, אבל זה ייקח זמן, כי משטר האייתולות חזק יותר. אפשר לראות את העוני הגובר במצרים ואת מלחמות האזרחים בתימן, בלוב ובלבנון. יש פה שורה של תהליכי הסלמה שמתישהו תגיע לכדי פיצוץ.

"לפני עשר שנים היינו עדים לאביב הערבי. אז דיברו על כך שהמזרח התיכון הולך לכיוון דמוקרטי, אבל קרה ההיפך. בעקבות האביב הערבי הורע מצבן של כל המדינות באזור. אז מה יהיה הדבר הבא? אינני יודע. מה שברור הוא, שהדמוקרטיה בעולם נמצאת בנסיגה. לא היינו מעלים את זה על דעתנו לפני 30 שנה, עם נפילת חומת ברלין וקריסת המשטרים הדיקטטוריים, אבל היום אנחנו רואים בבירור שמדינות רבות שהגיעו לדמוקרטיה כזו או אחרת, מטורקיה ועד פולין, מהונגריה ועד ברזיל, חוזרות אחורה למצב של שלטון דיקטטורי-למחצה או דמוקרטיה לא-ליברלית.

אנחנו עדים לכך שבהרבה מדינות היום, מושג הדמוקרטיה מכוּפף באופן משמעותי, וזה בא לידי ביטוי ברמיסת התקשורת, מוסדות החוק ובית המשפט, ובשיכתוב ההיסטוריה".

אורן נהרי, מומחה ליחסי חוץ ועורך חדשות החוץ של רשות השידור בעבר, מרצה בסדרה: "החודש בעולם",