הסכסוך הישראלי-פלסטיני עומד מזה מאה שנים במוקד המזרח התיכון, מעסיק את העולם כולו ומהדהד סכסוכים עולמיים וסוגיות בינלאומיות של דת, לאומיות, פליטים וזכויות אדם. כמו כן, לדעתנו, הסכסוך הישראלי-פלסטיני הוא הסוגיה הפוליטית המרכזית והחשובה ביותר במדינת ישראל שכן סוגיה זו כוללת בתוכה שאלות חברתיות, מוסריות ומהותיות על זהותה של מדינת ישראל, ייעודהּ ועתידהּ. למרות חשיבות הנושא, גם כשאנו נהנים מאוטונומיה בכתיבת תכנית הלימודים שלנו בהיסטוריה, גילינו שהעיסוק בסכסוך הערבי-ישראלי "נעצר" בדרך כלל סביב 1967, כשהמיקוד בפלסטינים מסתיים אף קודם לכן ב-1948. הסמינר, שזו השנה השנייה שהוא מתקיים, מבקש קודם כל להכניס לתכנית הלימודים ידע על הסכסוך ב-55 השנים האחרונות. לצד השלמת הידע, ולו השלמה חלקית ביותר, הסמינר גם מבקש להכיר לתלמידים ולתלמידות את שאלות ההווה על מנת שינסו להתמודד איתן כאזרחים ישראלים המתחילים תוך חודשים ספורים את חייהם הבוגרים ושירותם הצבאי. איננו חוששים גם לעסוק בנושאים הקשים ביותר, ערב הגיוס לצה"ל, ואף להפך, אם לצטט את פריקלס האתונאי: "אין אנו סבורים שדיבורים מזיקים למעשים אלא שמזיק הוא לא ללמוד תחילה מתוך דיון מה שיש ללמוד לפני שיתחילו במעשים. כי גם בזה נבדלים אנו מאחרים, שאנו מעזים ביותר ובאותה שעה גם מעיינים יפה בכל דבר שיש בדעתנו לעסוק בו. ואילו האחרים: העדר הידיעה מוסיף להם אומץ, וההתבוננות - היסוסים. ובאמת ראויים להיקרא אמיצי לב רק אלו המכירים ויודעים גם את נוראות המלחמה וגם את נעימות החיים ואינם מתחמקים בשל כך מהסכנות."
מובן שסמינר זה משתלב בחזון החינוכי של בית הספר שלא מפריד בין עיסוק בחינוך לבין עיסוק בפוליטיקה, שכן מטרת החינוך לעסוק בטוב ורע, אמת ושקר, ולהכשיר את הבוגר להיות אזרח ביקורתי ומעורב. ועם זאת, חזון לחוד ורגשות לחוד, וכשישבתי ובחנתי את תכנית הסמינר רגע לפני פתיחתו ואחרי שביקרתי בנוה יעקב לאחר הפיגוע בערב שבת, יממה לפני כן, הרגשתי צורך גם לומר לנוער היושב מולי בשיחת הפתיחה ביום ראשון בבוקר: "המטרה של הסמינר היא לא לייאש אתכם. הפתרונות – מבחינה מעשית, נראים נורא נורא רחוקים היום. אבל אני מסתכל עליכם, ואומר לעצמי, וזאת אולי המשימה הכי קשה שאפשר להטיל עליכם, אתם התקווה. אתם אנשים צעירים ואתם התקווה לכך שיום אחד לא נצטרך סמינרים על הסכסוך, לא נחשוש לטייל בירושלים ואולי יתגשמו בנו דברי הנביא "וְכִתְּתוּ חַרְבוֹתָם לְאִתִּים וַחֲנִיתוֹתֵיהֶם לְמַזְמֵרוֹת, לֹא יִשָּׂא גוֹי אֶל גּוֹי חֶרֶב וְלֹא יִלְמְדוּ עוֹד מִלְחָמָה". עושה שלום במרומיו, הוא יעשה שלום עלינו, ועל כל ישראל".
הסמינר נמשך שלושה ימים וכלל הרצאות אורח של פרופ' אוריאל אבולוף, היסטוריון המתמחה בסכסוך ופרופ' יוסי זעירא שמתמחה בכלכלה הפלסטינית, וכן מפגשים עם פלסטינים (אחמד אל ג'עפרי ועו"ד חוסיין פקייה); אנשי תקשורת (אליאור לוי, ג'קי חורי ובוגרת ביה"ס עמירה הס), ואנשי ימין (יגאל דילמוני, מנכ"ל מועצת יש"ע לשעבר ועו"ד נדב העצני). בסמינר שובצו שני סיורים: סיור תצפיות על מזרח ירושלים בהובלת המורים והתלמידים וכן סיור לעיר חברון בהובלת מדריכי של"ח והשתתפות הורים המבקשים להצטרף, לצערנו, הסיור לחברון נדחה בשל המצב הבטחוני. בתוך הסמינר התקיימו שיעורים כיתתיים וסדנאות כיתתיות בנושא הסכסוך מאז 1967 ועד היום; מפגשי עיבוד רגשיים בשיתוף צוות החינוך; צפייה בסרטים תיעודיים כגון "שני ילדים ביום", "המתנחלים" ו"הילד מH2", כולל מפגש עם הבמאים של שני האחרונים. לצערנו, בשל שביתת הארגון, נדחתה ברגע האחרון השיחה עם אלוף יהודה פוקס, מפקד פיקוד מרכז, ואנו מקווים לקיים אותה במועד אחר. הימים האינטנסיביים הללו לא היו מצליחים לקרות בלי ההתגייסות של רכזת השכבה מיה בן דור ומחנכות ומחנכים מסורים, מורים להיסטוריה שהקדישו את עצמם למשימה זו ותמיכה נרחבת של כלל ההנהלה וצוות בית הספר. אחרי כל המפגשים המעניינים, אירוע השיא מבחינתנו כמורים היה אירוע "הייד-פארק" שבו תלמידות ותלמידים עלו לבמת אולם כינוסים וקיבלו הזדמנות לבטא את עמדותיהם ולהביע את רגשותיהם על הסכסוך הישראלי-פלסטיני ועל העיסוק בו במסגרת הסמינר. הכנות, האומץ, הפרגון וכן הביקורת הנוקבת של התלמידים והתלמידות ריגשו אותנו ואתגרו אותנו והבהירו לנו שאנו בדרך הנכונה.
