מסע בארץ // יערה רודניק ו/2 |
|
|
|
בארבעה בספטמבר בשעה שבע בבוקר התכנסנו, תלמידי שכבת פ"ה וצוות המורים, ברחבת מוזיאון המדע, נרגשים לקראת הנסיעה דרומה. עבורי זו הייתה התרגשות גדולה במיוחד כיון שעבודת ההכנה על המסע, לה הייתי שותפה ושנמשכה לאורך הקיץ, הגיעה לשיאה. גם כעת, שבוע לאחר החזרה, קשה לי לתפוס שהמסע הסתיים ושצריך לחזור לשגרה. אבל "מסע מוצלח לא מסתיים לעולם. הקילומטרים כן. אך הזמן נשאר חקוק בתוכך, הופך חלק ממך. בסוף המסע", כתב אברהם חלפי, "אינני מרגיש מנצח, אלא יותר אסיר תודה. כאילו שהדרך עברה בתוכי ולא אני בתוכה". עכשיו נחזור להתחלה.
היציאה למסע בארץ כללה לא מעט אתגרים. ברמה הלוגיסטית עלו שאלות לגבי חלוקה של מאתיים תלמידים לארבעה אוטובוסים (ושעדיין כולם יהיו מרוצים) או הוספה ברגע האחרון של ההצגה "כפר" בתיאטרון גשר ללוח הזמנים הצפוף, כי נראה היה שהיא מספרת את סיפור המסע הישראלי כולו. אבל מהו באמת המסע הישראלי כולו? שאלת הסיפור שאנחנו רוצים לספר במסע, הייתה השאלה שהיוותה את האתגר העיקרי טרם היציאה אליו.
מסע בארץ משמעותו מבט פנימה אל החברה הישראלית על שלל גווניה, והתמודדות עם המציאות היום-יומית של החלקים המרכיבים אותה, על מאפייניהם הייחודיים ועל ההתמודדויות השונות, כמו גם עם הערכים שמעצבים אותנו כחברה. ההתמודדות בוודאי לא תמיד מוכרת ולעיתים גם לא נעימה; לפעמים אנחנו מעדיפים שלא להישיר מבט אל מציאות או אל ההיסטוריה ולהמשיך בחיינו.
ההחלטה שנפלה היתה שהמסע יהיה בעקבות מגילת העצמאות; "בארץ-ישראל קם העם היהודי, בה עוצבה דמותו הרוחנית, הדתית והמדינית, בה חי חיי קוממיות ממלכתית, בה יצר נכסי תרבות לאומיים וכלל-אנושיים והוריש לעולם כולו את ספר הספרים הנצחי". ואכן המסע, על חמשת ימיו ושלל נקודות הציון בו, ניסה להביא לחיים את החזון שבבסיס המגילה. מסע בו רוצים להתחקות אחר שורשים היסטוריים, מציאות חיים ואולי אף לגבש מחשבות על עתידנו כחברה. לכן, הבחירה במגילת העצמאות כמצפן למסע ולסיפור שהוא יספר נראתה מתבקשת.
המסע נפתח בטקס בשדה בוקר. אני לא חובבת רשמיות, אבל דבריו של השועל אל הנסיך הקטן לפיהם טקס הוא "מעשה שמבדיל יום אחד מכל יתר הימים ומייחד שעה אחת מכל השעות האחרות" קיבלו משנה תוקף בחום הנגב ברחבת קבר בן גוריון. הקראת הטקסט של משה דיין מתוך לחיות עם התנ"ך ושירה משותפת של "הוי ארצי מולדתי" של טשרניחובסקי חידדו את הרגע הזה; המסע שלנו בארץ התחיל.
בשדה בוקר, קיבוץ המזוהה עם דוד בן גוריון ועם חזונו להפרחת השממה, עברנו יום פעילות מטעם מדרשת בן גוריון שכלל סדנה על יזמות וחלוציות כמו גם דיון ביקורתי על קבלת ההחלטות של בן גוריון. החשיפה לחיי היומיום של דוד ופולה בצריף בן גוריון, שהיוותה הצצה גם לאדם שמאחורי המנהיג, על הצניעות שאפיינה אותו, היתה ייחודית ומרגשת. חתמנו את היום הראשון בארוחת ערב אצל המבשלות בירוחם, מיזם בו שומעים את סיפוריהן האישיים של נשות ירוחם, ובהרצאה של דבי גולן, מייסדת "עתיד במדבר" (שמיזם המבשלות הוא חלק ממנו). גם כאן, האפשרות להקשיב לחזון גבוה לצד טעימה (תרתי משמע) מחיי היומיום, על שורשיהם המסורתיים ועל קשיי ההתמודדות בעבר ובהווה, היתה מרתקת.
היום השני נפתח עם אפשרות בחירה מתוך מגוון פעילויות: עבודה חקלאית בחוות נחל בוקר, פגישה עם ותיק העיר ירוחם, ביקור במאפיה החברתית, ביקור בסטודיו למחדוש (SuitCase) או מפגש עם יזמית בדואית. הפעילויות השונות סיפקו אפשרות לחוות (ולו לשעות ספורות) את חיי המעשה היומיומיים של המרחב, המאופיינים ביזמות שנטועה עמוק בקרקע המאתגרת. בצהרי היום המשכנו לתל אביב, שם ביקרנו במוזיאון "אנו". בית התפוצות המשופץ הציע חוויה ויזואלית קלילה לסיפורו של העם היהודי, מזווית של תרבות בכלל והומור בפרט. את היום חתמנו בצפייה בהצגה "כפר" בתיאטרון גשר. שני חלקיו האחרונים של היום היו ביטוי מובהק לממד התרבותי המגוון של העם היהודי כפי שמגולם במגילת העצמאות. סיפור ההתאקלמות של מקימי תיאטרון גשר וצפיה דווקא שם במחזה הישראלי כל כך של יהושע סובול היו לא רק ביטוי להיסטוריה של העם היהודי על מקורותיו אלא הצליחו לגעת בתבונה וברגישות בנו כקהל.
היום השלישי של המסע נפתח בנסיעה לאום אל פחם, שם קיימנו תצפית מודרכת על העיר וביקרנו בגלריה לאמנות. הגלריה בוודאי אינה ייצוג של חווית היומיום באום אל פחם, אבל נתנה תקווה ביחס ליכולת לקיים דיאלוג תרבותי בין אמנים ערבים ויהודים במרחב הארץ ישראלי. השיחה עם ראש העיר וסגנו, חשפה קצת יותר את ההתמודדויות של ערבים בחברה הישראלית, נקודת מבט שרובנו לא נחשפים אליה ביומיום. חתמנו את היום בביקור בכפר הנוער ימין אורד. בימין אורד לא מתייחסים לבני הנוער שנמצאים בכפר כנוער בסיכון אלא מנסים לייצר קהילה עבור מי שמגיע מפריפריה חברתית וגיאוגרפית בישראל. התפיסה המאפיינת את המקום היא לחזור לעולמות מסורתיים של קהילות כפריות שנותנות לאדם שייכות רגשית ומסגרת חינוכית.
את שני הימים האחרונים במסע העברנו בקיבוץ לוחמי הגטאות, שם ביקרנו במוזיאון בית לוחמי הגטאות. ההדרכה המצוינת שילבה מידע אינפורמטיבי עשיר עם חוויה רגשית עוצמתית. בהקשר זה יש לציין במיוחד תערוכה שעקבה אחר סיפור קהילת יהודי פולין ששילב התייחסות לעבר העשיר המפואר שקדם לשואה ונחתם בארועי מרד גטו וורשה. דבריו של אנטק צוקרמן על החשיבות בהוראת השואה לא כביטוי לידע או מהלך אסטרטגי אלא כביטוי לרוח האדם, עמם חתם המדריך את החלק הזה, מהדהדים בי גם כעת. באופן אישי הקישור בין הזיכרון ההיסטורי של אירועי העבר המחרידים אל מול מציאות חיינו בארץ וגם אל מול הדי מלחמה שעדין נמשכת באירופה היו מצמררים. עדותה של מרים הראל, ניצולת שואה מגטו לודז', היתה מרתקת. הגם שאני עצמי מגיעה ממשפחה של ניצולי שואה מפולין לצערי לא היתה לי ההזדמנות לשוחח ישירות עם מי שעבר את השואה כבוגר. היכולת של מרים לשלב סיפורים קשים שנותנים הצצה לזוועות השואה אבל בה בעת להפיח תקווה (כמי שהיתה אז פחות או יותר בגילנו), היתה מעוררת השראה.
בשני הלילות האחרונים התאכסנו באנ"א עכו, מקום מיוחד ומפנק בלב עכו העתיקה שסיפק הזדמנות לסייר בערב בסמטאותיה של העיר, על מראותיה וטעמיה, ההיסטוריים ובני זמננו. טרם יצאנו חזרה לירושלים קיימנו גם שיחה עם עיתונאי חרדי, שנתנה הצצה, גם אם מוגבלת, לתפיסת העולם של פלח נוסף בחברה הישראלית שלא כולנו מכירים בחוויות היומיום שלנו ומטבע הדברים המפגש עורר גם ויכוחים סוערים.
חיוכים וחיבוקים לצלילי "שיר נבואי קוסמי עליז", עם אוכל טוב ועל רקע טבע ישראלי בנאות קדומים, היו סיום נפלא למסע.
את חוברת המסע, שהיתה לי הזכות לעבוד עליה (ותודה מיוחדת לשותפי לדרך, ראובן ניבארסקי), בחרתי לפתוח בקטע קצר מתוך "הקוסם מארץ עוץ" מאת פרנק ל. באום ובו דורותי מסבירה לדחליל מדוע היא רוצה לחזור לקנזס האפורה: "לא משנה עד כמה עגומה ואפורה היא ארצנו, אנו אנשי בשר ודם מעדיפים לגור בה על פני כל ארץ אחרת, יפה ככל שתהיה. אין כמו הבית".
חזרתי עייפה ומלאת חוויות הביתה בליל השמונה בספטמבר. גם הפקק הלילי בצומת חמד היה חלק מן החוויה הישראלית. בבוקר למחרת, לצד הכביסה המלוכלכת שהוצאתי מן התרמיל היו גם גלויה מעוצבת של שיכון בירוחם מהסטודיו למחדוש, כרטיסים ותוכנייה של "כפר" בגשר, אריח קרמיקה מצויר מאום אל פחם ועוד הרבה חוויות שיישארו איתי, יעוררו מחשבה וגם יתנו כוח לקראת השנה המסיימת שלנו. תודה גדולה לצוות בית הספר, ובמיוחד למיה בן דור ודפנה גלילי, שאפשרו לנו את החוויה המיוחדת הזאת ואיחולי שנה טובה לכולם. |
|
|
|
|
|
|
