הרב אוהד טהרלב
אבא של אלחי
כי חלצת נפשי ממות-לך אזבח זבח תודה
בתפילת ערבית של ליל פסח, כמה שעות לאחר שהקימו אותנו מהשבעה על בננו אלחי הי"ד (המנהג שהאבל אינו קם לבד אלא מקימים אותו)
עומד אני ואומר הלל וכולי דומע.
ומגיע לפרק המדהים בספר תהילים
פרק קטז שכל מילה כאילו נכתבה בשבילי:
"..אפפוני חבלי מוות ומצרי שאול מצאוני צרה ויגון אמצא.. שובי נפשי למנוחיכי...כי חילצת נפשי ממות את עיני מדמעה את רגלי מדחי".
דוד המלך (שאף הוא חווה את מות בנו)
מתאר את הקושי לצאת מהמוות
"כי חילצת נפשי"- מהמוות צריך לחלץ אותך.
להביא יחידת חילוץ שתשאב ותוציא אותך ממנו.
לא ניתן ככה סתם לצאת ממנו
הוא שואב אותנו עמוק עמוק לקרבו.
העיניים לא מפסיקות לדמוע,
מעיין הדמעות פורץ בשטף אין סופי שלא ניתן לעצרו.
ולרגלים אין כוח לצעוד ולקום
והן נמשכות לחור השחור-ל"דחי".
ומיד אח"כ אנו מבקשים
להתהלך לפני ה' בארצות החיים
(ולא להתהלך "לדחי").
הכוח להיחלץ ולהינצל מהמוות מגיע מההתהלכות "לפני ה'".
פרק נפלא זה מחולק לשניים
ומופיע בסידורים כאילו הוא שני פרקים
( "אהבתי" ומה אשיב").
חלקו השני של המזמור,
עוסק בהודאה "נדרי לה' אשלם".
ואני אומר את המילים ובוכה "יקר בעיני ה' המוותה לחסידיו".
המוות של בננו החסיד,
יקר הוא בעיניו של ה'.
"לך אזבח זבח תודה ובשם ה' אקרא"
ומרגיש שבננו היה גם קורבן תודה
ולא רק קורבן ציבור כקורבן פסח
(גם בקורבן פסח יש בחינה של קורבן תודה
שאוכלים אותו ברוב עם.
כמו קורבן תודה שאכלו בחבורה כדי לפרסם את ההודאה)
וחש צורך עז להודות לה' על כל הטוב
שהיה לנו איתו כמעט 21 שנה.
החיבור המופלא הזה בין אפפוני חבלי מוות להודאה לה'
מעורר בי את תודעת הבחירה-
כיצד להתייחס לצער העמוק הכאב העז במותו של אלחי.
יכולתי לבחור בתנועה ועמדה של כעס,
או של ניכור כלפי שמיא
אך בחרתי בעמדה של חיבוק הצער.
וראיית החצי הכוס המלאה.
לא להתעלם ממנו אלא לחבק אותו.
וכך מהדהדות בי מילותיו של שלמה ארצי
"לא נשאר לנו אלא לחבק את הצער
אתמול היה טוב ויהיה גם מחר"
יש הרבה צער וכאב
אבל היה לנו הרבה מאד טוב עם בננו אלחי,
ועם שאר ילדנו המופלאים
ואני מאמין שיהיה גם טוב מחר
ועל כך אנו מודים לה'.
בחיים שלאחר המוות (שלנו)
לומדים מחד לכאוב את האובדן
ולהיות עטוף בצער.
אך מאידך גם להודות לה' על כל הטוב שהוא נתן לנו.
בחגים בכלל ובחג הפסח בפרט
שהינו חג מאד משפחתי
יש נוכחות גדולה לחיים עם תודעה הכפולה
של מחד כאב גדול על מי שחסר לנו
ומאידך הודאה גדולה על מה שיש לנו.
החיבור בין אפפוני חבלי מוות להודאה לה'
בא לידי ביטוי גם במישור הכללי –לאומי
בסמיכות בין יום הזכרון לחללי צהל ליום העצמאות.
יש לנו כאומה הרבה צער וכאב על נפילתם של מיטב בננו
אבל יש לנו גם מדינה נפלאה
שכל כולה נס גלוי ועל כך אנו מודים לקב"ה.
רק התהלכות לפני ה' בתודעה כפולה זו
של כאב על מה שאין והודאה על מה שיש
מאפשרת להיות בארצות החיים. |
|
|
