בחירה לחיים
מרצי אסכולות מספרים על צמתים שהפכו את המקצוע שלהם לדרך חיים

"השנה בה נכנסתי בשערי האוניברסיטה, 1970, הייתה נקודת מפתח שהשפיעה עלי וקבעה את מסלול חיי המקצועיים. הייתי חצוי בין מדעי הטבע, אליהם היה לי חיבור מוקדם ועמוק, לבין עולם הפוליטיקה ומדעי המדינה, שהעסיק אותי מאוד כפעיל חברתי, ומאוחר יותר כנשיא אגודת הסטודנטים באוניברסיטת תל אביב. היה לי קשה מאוד לבחור, וכדי להבין איך התקבלה ההחלטה, צריך ללכת אחורה בזמן. שני אנשים הטביעו בי את הרצון לעסוק במדעי הטבע: האחד, אחי הגדול, ארי, איש מדעי הטבע בנשמתו מאז ומתמיד, שעוד כילד משך אותי לירקון הפראי לגמרי להשקיף על בעלי החיים, וכיום הוא פרופסור לכימיה באוניברסיטה בארצות הברית; השני, המורה שלי לביולוגיה בתיכון, עמי ברנשטיין, שהטמיע בי את אהבת הדבר. אם בילדות היה בזה מהניסיון לחקות את אחי הבכור, בתיכון אהבת הדבר באה ממני, ממקום עמוק בתוכי. אפשר לומר שאחי חשף אותי למדעי הטבע, ועמי ברנשטיין הדביק אותי באהבה".

אלו היו שלבי התאהבות מוקדמים. מה גרם לך לקשור את חייך במקצוע הזה?

"המלחמה. סיימתי את לימודי התיכון והתגייסתי לצבא. מלחמת ההתשה הייתה אירוע טראומתי מאוד. הייתי מפקד טנק, ישבנו חודשים במעוזים, ונפצעתי מטיל נ"ט שפגע בנו. היינו ילדים בני 19, וזו הייתה מלחמה קשה מאוד. כשחזרתי הביתה, כל מה שרציתי היה לשבת וללמוד, להתמסר ללימודים שהיו מִפלט מהפוסט-טראומה. השארתי את הפוליטיקה מאחור, והתנפלתי  על לימודי  הביולוגיה  כמו  אדם  רעב. אחרי שלוש שנים הייתי צריך להחליט במה 

"אני אדם של גם וגם. לא אוהבת לבחור. זה מוטו שמתבטא במה שאני עושה ומלמדת. אני פסנתרנית, מלחינה, משוררת ויוצרת רב-תחומית, אבל גם עורכת ומגישה סדרות, מרצה על חדשנות במשק, ומלמדת אנשים איך להשאיר חותם אישי. הייעוד או החזון הם אחד – לגעת באנשים, לממש את מירב הפוטנציאל הטמון בהם, לרגש. הדרכים לממש אותו רבות, וקיימות בכל מיני פלטפורמות".

איך הכל התחיל?

"לא ניגנו אצלנו בבית. למעשה, לא היה לנו פסנתר, אבל הייתה הרבה מוסיקה: פרסית, ישראלית, אום כולתום, מוצרט, צ'ייקובסקי. ליום הולדתי הרביעי קיבלתי מאמי שני תקליטים: האחד, ארתור רובינשטיין מנגן את הקונצ'רטי לפסנתר מס' 21 ומס' 23 של מוצרט עם התזמורת הקאמרית האנגלית, והשני – שירי ילדים מכל העולם. לא היה לנו פטפון, וכדי להאזין לתקליטים הלכתי לשכנה. זה עורר בי את התשוקה. אז לא דמיינתי שבגיל 20 אנגן את אותם הקונצ'רטי עם אותה התזמורת בלונדון.
"אבל הבחירה בנגינה קרתה מאוחר יותר. בכיתה א' הייתה לי חברה בשם שירי. בדרך לבית הספר היא סיפרה על שיעורי הפסנתר אצל המורה השכונתית. מאוד קינאתי. שאלתי אם אוכל להצטרף לשיעור ולהקשיב בשקט, וכך היה. הלכתי איתה לשיעורי הפסנתר וישבתי בשקט, עד שיום אחד לא התאפקתי ושאלתי את המורה, אם גם אני יכולה ללמוד. למחרת הגעתי אליה עם אמי. אחרי בדיקת שמיעה, היא אמרה: 'הילדה כשרונית'. אמא אמרה שאין לה כסף לקנות פסנתר, אבל שבינתיים אתאמן אצל שירי, ואם אהיה רצינית, יקנו לי פסנתר. הפסנתר נקנה, וזה היה רגע מכונן.