Untitled-2

בחירה לחיים
מרצי אסכולות מספרים על צמתים שהפכו את המקצוע שלהם לדרך חיים

את השאלה "מה תרצה לעשות כשתגדל?" אנו אוהבים להפנות לילדים בגיל צעיר מאוד. אולם, חרף נטיות טבעיות הטמונות בכל אדם מינקות, מבחינה סטטיסטית, רק מעטים אכן מממשים שאיפות-תעסוקה שעליהן הצהירו בילדותם. לראיה, האחוזים הנמוכים של טייסים, שוטרים, רקדנים, אסטרונאוטים, חוקרי דובי קוטב, מדענים או שחקני כדורגל בקֶרֶב האוכלוסייה הכללית. אז מה גורם לנו לבחור במקצוע שבסופו של דבר יגדיר את מסלול חיינו? מה מנתב את דרכנו או משמש נקודת מפנה בדרך לבחירה? מרצות ומרצי אסכולות חוזרים לנקודות מפתח בחייהם, ומנסים לפצח את השאלה: מה משפיע על הבחירה במקצוע שהופך לחלק מהותי בהגדרה העצמית שלנו? 

"היופי בעולם מצוי במעשה הבריאה"

פרופסור ידידיה גפני – מרצה באסכולות בסדרת המפגשים "קסם הבריאה", ביו-כימאי, מתמחה בגנטיקה, אבולוציה ומדעי הטבע


"השנה בה נכנסתי בשערי האוניברסיטה, 1970, הייתה נקודת מפתח שהשפיעה עלי וקבעה את מסלול חיי המקצועיים. הייתי חצוי בין מדעי הטבע, אליהם היה לי חיבור מוקדם ועמוק, לבין עולם הפוליטיקה ומדעי המדינה, שהעסיק אותי מאוד כפעיל חברתי, ומאוחר יותר כנשיא אגודת הסטודנטים באוניברסיטת תל אביב. היה לי קשה מאוד לבחור, וכדי להבין איך התקבלה ההחלטה, צריך ללכת אחורה בזמן. שני אנשים הטביעו בי את הרצון לעסוק במדעי הטבע: האחד, אחי הגדול, ארי, איש מדעי הטבע בנשמתו מאז ומתמיד, שעוד כילד משך אותי לירקון הפראי לגמרי להשקיף על בעלי החיים, וכיום הוא פרופסור לכימיה באוניברסיטה בארצות הברית; השני, המורה שלי לביולוגיה בתיכון, עמי ברנשטיין, שהטמיע בי את אהבת הדבר. אם בילדות היה בזה מהניסיון לחקות את אחי הבכור, בתיכון אהבת הדבר באה ממני, ממקום עמוק בתוכי. אפשר לומר שאחי חשף אותי למדעי הטבע, ועמי ברנשטיין הדביק אותי באהבה".

אלו היו שלבי התאהבות מוקדמים. מה גרם לך לקשור את חייך במקצוע הזה?

"המלחמה. סיימתי את לימודי התיכון והתגייסתי לצבא. מלחמת ההתשה הייתה אירוע טראומתי מאוד. הייתי מפקד טנק, ישבנו חודשים במעוזים, ונפצעתי מטיל נ"ט שפגע בנו. היינו ילדים בני 19, וזו הייתה מלחמה קשה מאוד. כשחזרתי הביתה, כל מה שרציתי היה לשבת וללמוד, להתמסר ללימודים שהיו מִפלט מהפוסט-טראומה. השארתי את הפוליטיקה מאחור, והתנפלתי  על לימודי  הביולוגיה  כמו  אדם  רעב. אחרי שלוש שנים הייתי צריך להחליט במה 

Yedidia_Gafni
להתמחות, והיות שנמשכתי מאוד לביוכימיה, שם מצאתי את מקומי. בהמשך, אחרי הרבה שנות מחקר, ניהלתי את המחלקה לגנטיקה. על הנושאים הללו אני מרצה עד היום מתוך רצון להנגיש את המדעים האלה לציבור, ולהדביק אנשים אחרים באהבה לדבר הנפלא הזה שלפני הרבה מאוד שנים דבקה בי".

אפשר להסביר את האהבה הזאת?

"היופי בעולם מצוי במעשה הבריאה, והכרת הטבע שלא אנחנו יצרנו, הבנתו וההנאה ממנו הן מתנה".

"לבחור בלא לבחור"

ד"ר אורית וולף – מובילה באסכולות את הסדרה "לעשות אהבה עם הצלילים", פסנתרנית, מלחינה, משוררת, יוצרת רב-תחומית ומרצה על חדשנות


"אני אדם של גם וגם. לא אוהבת לבחור. זה מוטו שמתבטא במה שאני עושה ומלמדת. אני פסנתרנית, מלחינה, משוררת ויוצרת רב-תחומית, אבל גם עורכת ומגישה סדרות, מרצה על חדשנות במשק, ומלמדת אנשים איך להשאיר חותם אישי. הייעוד או החזון הם אחד – לגעת באנשים, לממש את מירב הפוטנציאל הטמון בהם, לרגש. הדרכים לממש אותו רבות, וקיימות בכל מיני פלטפורמות".

איך הכל התחיל?

"לא ניגנו אצלנו בבית. למעשה, לא היה לנו פסנתר, אבל הייתה הרבה מוסיקה: פרסית, ישראלית, אום כולתום, מוצרט, צ'ייקובסקי. ליום הולדתי הרביעי קיבלתי מאמי שני תקליטים: האחד, ארתור רובינשטיין מנגן את הקונצ'רטי לפסנתר מס' 21 ומס' 23 של מוצרט עם התזמורת הקאמרית האנגלית, והשני – שירי ילדים מכל העולם. לא היה לנו פטפון, וכדי להאזין לתקליטים הלכתי לשכנה. זה עורר בי את התשוקה. אז לא דמיינתי שבגיל 20 אנגן את אותם הקונצ'רטי עם אותה התזמורת בלונדון.
"אבל הבחירה בנגינה קרתה מאוחר יותר. בכיתה א' הייתה לי חברה בשם שירי. בדרך לבית הספר היא סיפרה על שיעורי הפסנתר אצל המורה השכונתית. מאוד קינאתי. שאלתי אם אוכל להצטרף לשיעור ולהקשיב בשקט, וכך היה. הלכתי איתה לשיעורי הפסנתר וישבתי בשקט, עד שיום אחד לא התאפקתי ושאלתי את המורה, אם גם אני יכולה ללמוד. למחרת הגעתי אליה עם אמי. אחרי בדיקת שמיעה, היא אמרה: 'הילדה כשרונית'. אמא אמרה שאין לה כסף לקנות פסנתר, אבל שבינתיים אתאמן אצל שירי, ואם אהיה רצינית, יקנו לי פסנתר. הפסנתר נקנה, וזה היה רגע מכונן. 

ד"ר אורית וולף
"מעולם לא אמרו לי להתאמן, זו תמיד הייתה תשוקה גדולה מאוד. היו רבים שהשפיעו על חיי ועיצבו מחשבה, אבל האשה ששינתה באמת את חיי היא חנה שלגי, שעיצבה את התלמידים המוכשרים של המאה ה-20 בישראל. למדתי שלושה שיעורים בשבוע, בהם שבת, אצל חנה, שלוש שעות בכל פעם. יום נוסף למדתי מקצועות תיאורטיים בקונסרבטוריון. זו הייתה התחייבות רצינית. חנה הייתה מורת דרך שעיצבה לא רק תודעה, אלא גם משמעות ובחירה. ממנה למדתי שהבחירה היא לא להיות פסנתרן, אלא להיות אדם בעל חשיבה ביקורתית עמוקה. להיות פסנתרן טוב, זה טכני – אתה לומד לנגן ורוכש יכולות וירטואוזיות, וכל מה שנדרש כדי להתמודד עם הכלי. להיות אמן, זו בחירה בתודעה ביקורתית, בדרך של חקרנות, סקרנות ולמידה אינסופית. לא משנה כמה פעמים תנגן את אותה הסונטה, זה אף פעם לא 'קטן עליך', כי לעולם לא תוכל לשחזר בדיוק מה שעשית אתמול, כי היצירה חיה, מתחדשת ובועטת. לעשות אותו דבר, זה לאלף את האמן שבך, לוותר על הסכנה".

סכנה?

"כן. להיות על במה זה מסוכן. למדתי את זה בגיל 12. חיותה דביר הזמינה אותי לנגן רסיטל בתוכנית הרדיו 'אתנחתא'. ניגנתי סונטה של היידן, ואחרי רבע שעה קרה הנורא מכל – בלקאאוט. לא ידעתי איך ממשיכים. הייתי בהלם, מבוישת, מושפלת. עד אז לימדו אותי שאם אתאמן הרבה, לא אטעה, אבל ברגע אחד הבנתי שזה לא נכון. היום אני יודעת שמה שצריך ללמד זה איך לטעות בכוונה, ולצמוח מטעויות. האמנות מבקשת ממך לשים על השולחן את הרגעים הלא-טובים שלך, לדבר על טעויות ושגיאות לא מתוך תחושת כישלון, אלא כמקור לצמיחה, כשער למחשבה חדשה, ליצירתיות. הקדשתי את חיי ללימודי אילתור כדי שיהיה לי חוסן במה. למדתי אילתור אצל פרופסור אנדרה היידו, מורה דרך נוסף, משנה חיים. בשלב מסוים הבנתי שמה שנכון למוסיקה, נכון גם לתחומים אחרים, שהדבר הזה שקורה לנו במוח כשאנחנו מאלתרים, כלומר הלחנה וביצוע בזמן אמת, הוא שיעור לחיים. אז בחרתי להגשים את החזון ולממש את הערכים בהם אני מאמינה באמצעות פלטפורמות שונות. מה שמשתנה זו הפלטפורמה, לא הערך".  

"להיסטוריה אין סוף"
עופר אדרת – מרצה בסדרה "ההכרעות שעשו היסטוריה", כתב לענייני היסטוריה בעיתון "הארץ"

oferAS
"לא היה רגע מכונן שבו אמרתי לעצמי: 'אני בוחר בהיסטוריה'. אני מניח שזה נבע מתהליכים שחלקם לא-מודעים, מופנמים, בתוך הנפש. זו הייתה בחירה טבעית, ברורה מאליה, שקרתה מעצמה. מאוד אהבתי את המקצוע הזה בתיכון, מה שהיה די נדיר, כי בגילים האלה, כל המקצועות ההומאניים – ספרות, תנ"ך, ובטח היסטוריה, נתפסים כמשעממים. זה לא היה Cool. מה שנחשב אז היה מתמטיקה, פיסיקה, כימיה, אבל להיסטוריה היו יחסי ציבור גרועים מאוד בבית הספר, ואני מניח שזה לא השתנה. כך קרה שהייתי בין היחידים בארץ שבחרו לעשות 5 יחידות בהיסטוריה". 
לחלוטין לא ברור מאליו. מה דחף אותך לזה?

"הייתה לי מורה מצוינת שלימדה אותנו על הפאשיזם באיטליה, ה-New Deal של רוזוולט בארצות הברית, ועוד מיגוון נושאים שעניינו אותי מאוד. אני מניח שזה קשור גם לעובדה שסלדתי עד אימה מהצד השני של המתרס – מכל המקצועות המדעיים ששנאתי שנאה עזה. היה ברור שאני לא אדם 'ריאלי', שאני לא רוצה לעסוק בתחומים המדעיים, ושהנטייה והמשיכה שלי היא לתחומים ההומאניים. כך שהבחירה הייתה במרחב הזה. אחרי הצבא התחלתי ללמוד פילוסופיה, אבל בשלב מוקדם היה ברור שמה שבאמת מעניין אותי להעמיק בו זה היסטוריה".

למה?

"כי אין לה סוף. בניגוד לתחומים אחרים, מרחב האפשרויות בה עצום, והיכולת להשתעמם או ליפול למשהו שלא מעניין אותך היא קטנה מאוד. אין אדם שלא ימצא את התחום שמעניין אותו בתוך השפע הזה, ומבחינתי זה יתרון אדיר על פני כל מקצוע אחר. היסטוריה נותנת מענה לכל הצרכים הרוחניים שלי, ובה אני מוצא את עצמי בצורה הכי מדויקת וטובה לי. אחרי התואר הראשון הייתי צריך להתפרנס, והיות שלא רציתי קריירה אקדמית, שמבחינתי היא מגבילה, מסרסת, מוכפפת לכללים נוקשים שפוגמים ביכולת ליהנות מהתחום ומגדרים ותוחמים אותו, חשבתי שיהיה הרבה יותר נחמד לשלב מחקר היסטורי עם כתיבה עיתונאית, שהיא הרבה יותר חופשית ופתוחה, והסגנון בה קל ומשוחרר יותר. כך הגעתי לעיתון 'הארץ'.
"בעיתון התנסיתי בכל מיני עבודות בתחום האקטואליה, ובמקביל פיתחתי את הנישה של כתיבה על היסטוריה, שלמעשה לא הייתה קיימת קודם. הצלחתי לשכנע את המערכת שזה כדאי, וזה התאים לכולם. אחרי שנים של כתיבה עיתונאית על היסטוריה, התחלתי גם להרצות, וזו הייתה תגלית מבחינתי, כי האנשים שבאים להרצאות הם חלק מההיסטוריה, לחלקם יש זכרונות מהבית, לכל אחד יש סיפור ששמע, ויש משהו במפגש ובמגע הבלתי-אמצעי הזה שמשלים את התמונה. מבחינתי, זה חלק בלתי-נפרד מתהליך הכתיבה והמחקר ההיסטורי שלעולם לא תוכל לממש באמצעות ישיבה בספריה".


"צריך כפר שלם כדי לשמוע אריָה אחת"
מרב ברק – מובילה באסכולות את תחום האופרה, ומרצה בסדרה "אופרה – הרבה יותר ממוסיקה"

"בתחומי האמנות נהוג לומר, שלא אתה בחרת באמנות, אלא האמנות בחרה בך. אתה עושה את זה, כביכול, בעל כורחך. אני בחרתי ללמוד ספרות ותיאטרון, עולמות שמשכו אותי מילדות. משם הגעתי לאופרה. הבחירה החשובה הזאת ומה שמוביל אותי גם היום, זו התשוקה העמוקה לדבר, ללא מחשבות על תועלת ורווח. בחרתי בתחום הלימודים ההומאניים והאמנויות כי זה מדבר אל ליבי. כשאתה בוחר במשהו לא מפני שזו התשוקה האמיתית שלך, אלא מפני שהדבר נחשב אופנתי, בסוף תמצא את עצמך נאבק מאבק אבוד מראש באנשים שזו כן תשוקתם. משיכה אינטואיטיבית ותשוקה הם מנוע משמעותי להצלחה. קשה לעסוק במשהו לאורך זמן ולזהור תוך חריקת שיניים. העיתונאי רונאל פישר סיפר שכילד הוא סבל מגמגום, אמו גררה אותו לאינספור קלינאיות תקשורת, ובסופו של דבר הוא הבין שבמקום להשקיע זמן ואנרגיה בתיקון מה שבמקרה הטוב יאפשר לו להגיע לנורמטיבי, עדיף שישקיע בחיזוק מה שהוא מצטיין ובולט בו – במקום לתקן את החלש, לחזק את מה שחזק בך באופן טבעי, ועם זה לפרוץ קדימה. בזה נעוצה הבחירה שלי".

barak
הגעת לאופרה מלימודי תיאטרון. מה היה המפץ הגדול? מה הוביל את הבחירה?

"הגעתי לאופרה כסטודנטית והתאהבתי. התפקיד הראשון שלי באופרה היה הפעלת פולואו-ספוט, פנס שעוקב אחרי הנעשה על הבמה. ישבתי על גשר גבוה מעל האולם, מתחתי היה הקהל, ומולי ניצבה במה ענקית עם מאות משתתפים בהפקת 'לה בוהם'. הייתי צריכה לעקוב בעזרת פנס בודד אחרי הסולן. אז הבנתי את גודל הדבר ואת העוצמה שלו. 
בניגוד לצייר שעומד בסטודיו וזה רק הוא, המכחול, פלטת הצבעים, הקנבס והרעיון. אופרה זה  מפעל 
עצום עם המון אנשים בעלי שלל מקצועות ומיומנויות, וכולם מכוונים למטרה אחת – לגרום לזה לקרות, לתת לאמנות לעשות את שלה. כל אחד מהעושים במלאכה, באמצעים שונים, מאפשר ליצירה להתקיים. ברגע אחד, כל העשייה מתחברת למשהו שגדול מסך כל חלקיו. זה המפץ הגדול, רגע מזוקק בו הבנתי את הגודל ואת העוצמה של האמנות הזאת, ואת הכוח שבהתמסרות לדבר ובהתכווננות. אדם קונה כרטיס ומתיישב באולם. המסך נפתח, והיצירה, שמאות אנשים שותפים לה, ניצתת ונמוגה אחרי שלוש שעות. כל זה בשביל אמנות. בעיני זה פלא".

יש דמות מסוימת שהשפיעה על מי שאת היום?

"הבמאי פרנקו זפירלי. מה שמופלא בהפקות שלו הוא שכל פרט בהן ברור ומובן, וכל אחד יודע מה הוא עושה ומה תפקידו. זפירלי היה אשף בבימוי המונים, לא רק סגנונית, אלא בכל האמור בהקפדה על פרטים. זה מה שכל כך הרשים אותי אז בהפקת 'לה בוהם' לפני 25 שנה, כשהתחלתי. זו הייתה הפגישה האמיתית הראשונה שלי עם האופרה, ומשם, ממרומי גשר התאורה, הבנתי שצריך כפר שלם כדי לשמוע אריָה אחת. היום אני מנסה, בכלים שלי, לנער את הדימוי השמרני והזקן של האופרה, ולהביא לידי ביטוי את הרלבנטיות שלה בהיבטים הפוליטיים, החברתיים והתרבותיים. זו שפה אמנותית נצחית, שמשום מה נתפסת ונחווית באופן שגוי כאמנות ששייכת לאגף הארכיאולוגיה, למרות שזירת האופרה בעולם מאוד ערנית, תוססת, חדשנית ונועזת. זו עשייה שיש בה מענה לכל צרכיו של חובב אמנות, כי במהותה היא מחברת בין כל האמנויות. שיתוף הפעולה נולד לא מתוך התפשרות, אלא מתוך הבנה שרק כך תבוא האמנות הזאת לידי ביטוי בצורתה הטובה ביותר".
gilit

"היצירה הוויזואלית תאמה את הנפש שלי"

ד"ר גילית איבגי, מרצה בסדרה "פאריס כמרכז המודרניזם", ומובילה סדרות וסיורים על אמנות ותרבות מערבית


"מי שפתחה בפנַי את עולם האמנות הייתה המורה עדנה רון, מחנכת כיתה ז' בבית הספר "חביב" בראשון לציון בו למדתי.  עדנה  לימדה  אותנו על הרנסנס האיטלקי, והביאה
לכיתה ספר מהסדרה 'האנושות', שעל כריכתו היה פרט מה'פרימוורה' של בוטיצ'לי. אני זוכרת אותה מסבירה לנו מה אנחנו רואים, ואיך באותו הרגע החלטתי שכשאהיה גדולה, המקצוע שלי יהיה ללמוד על הציורים היפים האלה. אבי היה מורה לספרות, ואני הייתי ילדה של מילים. מינקות קראתי שירה וספרות וכתבתי שירים, אבל במפגש עם הציורים האלה של בוטיצ'לי והרנסנס האיטלקי היה קליק. ידעתי שזה זה". 

איך זה עבד עליך? מה זה עשה לך?

"זה עובד במישור הרגשי והחושי, אבל גם האינטלקטואלי – פשוט עניֵין אותי ללמוד על תופעת הרנסנס האיטלקי, ומאוד הרשים אותי החזון של הנסיך מדיצ'י, שרצה ליצור תחייה ספרותית, פילוסופית, יצירתית באמצעות טיפוח אמנים צעירים. כל הקונספט הזה של נביעה יצירתית אדירה של כשרונות, שאיפשרה והובילה משפחה אחת, פשוט הקסים אותי. עד היום, על אף שאני עוסקת יותר באמנות עכשווית ובנושאים אוונגארדיים-נשכניים-בועטים, מעל לשולחן העבודה שלי תלוי פרט מתוך 'ונוס ומרס' של בוטיצ'לי. אם לחזור לנקודת ההתחלה, באותו שיעור אמנות נחשפתי לראשונה ליצירה ויזואלית שתאמה את הנפש שלי".

ובכל זאת, מה הייתה נקודת המפנה שבה בחרת בזה?

"מאז ומתמיד רציתי לגעת באנשים באמצעות מילים. הבנתי שאני רוצה ללמוד משהו שאוכל לדבר עליו, וכיוון שאבי היה חוקר ספרות ומורה לספרות, העדפתי לבחור בנתיב אחר, בו אוכל לחדש את החידושים שלי. התחלתי בתולדות התיאטרון, תחום שהשאיר אותי במגע עם טקסטים, ובתולדות האמנות, שהיה אז תחום מאוד צעיר בארץ והקסים אותי. זמן קצר אחרי שסיימתי את התואר הראשון הקמתי עסק עצמאי של סיורי אמנות בארץ ובחו"ל. זה היה חדשני לחלוטין. למעשה, המצאתי את הפעולה הזו של תיווך בין אנשים לבין אמנות. זו הייתה קרקע בתולית לגמרי. אני אוהבת תנועה וגיוון ומפגשים ונופים, ואני גם אדם של ספריות וספרים, קריאה ולמידה, אז המצאתי לעצמי עבודה שאף אחד לא שמע עליה לפני כן: לתווך אמנות, להתקרב אל היצירה ולהתרחק ממנה כדי להבין את ההקשרים הרחבים שמתוכם נולדה". 


(פרסומת) הודעה זו נשלחה ע"י אסכולות. לסקרנות שלך., דרך האוניברסיטה 1, רעננה, 1-700-700-169
הנך רשאי, בכל עת, להודיע על סירובך לקבל דברי פרסומת, לכתובת מייל זו, ללא תשלום, ע"י שליחת הודעת סירוב לכתובת ascolot@openu.ac.il
או ע"י לחיצה על הקישור להסרה המופיע בתחתית ההודעה.


Powered by Publicators