בעולם שהופך יותר ויותר עירוני, האינטראקציות בין בני אדם לחיות בר הופכות לנפוצות יותר, והפלישה ההולכת וגוברת לשטחים טבעיים מחריפה את הקונפליקטים בין בעלי חיים ילידיים לאוכלוסיות הערים והעיירות. אסטרטגיות שימור המבקשות ליצור אמפתיה והרמוניה בין בני אדם לעולם הטבע שלהן, לעיתים קרובות משתמשות במינים ״כריזמטיים״ כדי לעורר מעורבות ציבורית. הבנת טבעה של כריזמה בקרב בעלי חיים לא-אנושיים היא לפיכך חשובה לתוכניות לשימור המגוון הביולוגי העירוני ולעיצוב מדיניות ציבורית בתחום.
המקרה המתואר עוסק בחייה ובמותה של צבועה מפוספסת שתפסה את דמיונם של תושבי העיר מודיעין בישראל במשך חמש שנים. חרף ניסיונות משפטיים מצד מיעוט קטן של תושבים מקומיים להוציא את הצבועה מתחומי העיר, האהדה והתמיכה האדירה לבעל החיים, במיוחד בקרב צעירים, לא רק נטרלו את מבקריה אלא גם תרמו בסופו של דבר להקמת פארק לאומי גדול בגבהות הדרומיות הסמוכות לעיר. המסע הציבורי המרשים והמפתיע שהתנהל מלמטה למעלה למען זכותה של הצבועה להישאר בבית גידולה, גם לאחר שהתיישבו בו בני אדם, מצביע על כך שמסגור אישי של בעלי חיים ושימוש רחב ברשתות החברתיות למען פרט מסוים יכולים לתרום למאמצי שימור אפקטיביים ולמדיניות ״טבע עירוני״ אפקטיבית.
במדינת ישראל הצפופה, ריבוי הקונפליקטים בין בעלי חיים ואוכלוסייה עירונית (דוגמת חזירי בר בחיפה, תנים בת״א, וכו׳) מחייב חשיבה אחרת על קידום מדיניות המקדמת איזון ודו-קיום עם העולם הטבעי. הפרסונליזציה של מינים שנותנת להם “פנים” עשויה לעזור לקהילות להתגבר על תפיסות שליליות ופחדים ממינים טורפים גדולים ומאיימים ולהביא לאותה הרמוניה מיוחלת.
