ספר זה עוסק במארג המרתק של ההתיישבות הערבית הכפרית בארץ־ישראל/פלסטין בעת החדשה. הוא שופך אור על חייהם של פלאחים, של עיירות, של כפרי־בת ושל שבטים נוודים שחיו יחד במרחב פתוח, תוסס ודינמי עד למחצית המאה ה־20.
ארץ נושבת מתמודד עם תפיסות מחקריות קודמות, ומציע ניתוח חדשני בשלושה היבטים – הכפר, המרחב והמשפחה – ומדגים כיצד גורמים אנושיים, ולא רק הסביבה הטבעית, עיצבו את פני ההתיישבות והנוף. במבט מעמיק על תולדות אזור השרון ומערב הר שכם בתקופות העות'מאנית והמנדט, המחבר מציע גישה אינטגרטיבית הכורכת יחדיו מקורות היסטוריים מגוונים, וחושפת את הזיקות המורכבות שבין חברה, כלכלה ופוליטיקה במרחב הכפרי.
