"בעקבות ירושלים של אמצע "

יהודה עמיחי כתב את ירושלים שלו באינספור שירים. מסע טעימות לגילוי העיר שאת יופיה, מורכבותה וקדוּשתה היטיב המשורר הירושלמי מכולם לתאר בשפת חולין ובאהבת אינסוף 

העיר ירושלים היא אורחת קבועה בשירתו של יהודה עמיחי. לאורך יותר משישה עשורים קִיֵים המשורר עם עירו, באמצעות שיריו, יחסי משיכה-דחייה עזים, ולא היה כמותו לתאר את יופיה, את מורכבותה ואת קדוּשתה בשפת חולין ולפרטי פרטים. כאוהב אמיתי סָנַט בה והירשה לעצמו לתקוע סיכה בפומפוזיות שלה. "למה ירושלים תמיד שתיים", כתב בהתייחסו לסיומת הרבים שבשם, אך גם לשני העולמות המקופלים בתוכה – זה של מעלה וזה של מטה.

"ואני רוצה לחיות בירושלים של אמצע
 בלי לחבוט את ראשי למעלה ובלי לפצוע את רגלי למטה
 ולמה ירושלים בלשון זוגית כמו ידיים ורגליים,
אני רוצה להיות רק בירושל אחת
כי אני רק אני אחד ולא אניים".

רוב חייו התגורר יהודה עמיחי בירושלים, ואותו מתח מובנה בין הנשגב ליומיומי שבה הידהד בכתביו. בספרו האחרון, "פתוח סגור פתוח", שראה אור שנתיים לפני מותו, הקדיש מקום מרכזי לירושלים. במחזור השירים "ירושלים ירושלים למה ירושלים", הוא משווה אותה לערים היפות בעולם ותוהה, בינו לבינו, מדוע בחר דווקא בה על אף הקושי לקיים בה את היומיומי, הפטוּר ממטען העבר המעיק והמכביד.

"למה ירושלים. למה לא בבל עם מגדל בבל ושפות רבות,
למה לא פטרבורג עם מסתורי
 לילות לבנים כבגדי כוהן
 עם שינויי שמה סנט פטר סנט לנין.
למה לא רומא עם הקטקומבות,
לא מכה עם האבן השחורה,
למה לא ונקובר עם דגי הסלמון
 שעולים אליה מן הים וזוחלים
 על גחונם במעלה ההר הקשה
 כמו עולי רגל מכפרים, עולי סנפיר וקשקשת.
והם מגיעים למרום ומשריצים ומתים".

עמיחי אוהב את ירושלים גם אם היא עמוסת סמלים, ובלתי-אפשרי לנתק אותה מהם. הוא אוהבה על אף העומס הפסיכולוגי, ותשובתו לקושי אינה בוויתור על הסמלים, אלא בהומניזציה שלהם.

"ירושלים היא כמו העיר אטלנטיס שטבעה בים.
הכל טבע בה ושקע בה. זו ירושלים של מטה
 מן המטה. ומן הקרקעית מעלים כתלים חרבים
 ושברי דתות, כמו כלים מאניות נבואה שטבעו,
מכוסי חלודה. זו לא חלודה, זה דם שלא יבש מעולם.
וכדים מכוסי אצות ואלמוגים של זמן וזעם הזמן,
ומטבעות של ימים שהיו, עבר עובר לסוחר.
אבל יש בה גם זיכרונות צעירים מאוד
 זיכרון אהבה מן הלילה הקודם, זיכרונות שקופים
 וזריזים כמו דגי יופי מעלים ברשת, מפזזים וקופצים.
בואו, נחזיר אותם לתוך ירושלים!"

הוא כותב, ולמעשה קורא שלא לטבוע מרצון תחת נטל ההיסטוריה והתרפקות על העבר, אלא לְפַנות לחיים בהווה מרחב לצד האבנים הקדושות והמתים. עמיחי יודע, עיר שכל מה שֶיֵש לה להציע הוא עבר מזהיר, אין לה עתיד. הוא אינו מוחק את העבר, אינו מבטל את השכבות, אך מציע במקביל מסלול אלטרנטיבי לזיכרון בהתהוות, לחיים. במקום כתלים חרֵבים ואוניות הנבואה שטבעו, הוא מציע – התבוננו ביפי החיים של בני האדם. 

ואולי הכל מקופל דווקא בשיר "תיירים", שראה אור כמעט 20 שנה קודם לכן. "ביקורי אבלים הם עורכים אצלנו,

יושבים ביד ושם, מרצינים ליד הכותל המערבי
 וצוחקים מאחורי וילונות כבדים בחדרי מלון,
מצטלמים עם מתים חשובים בקבר רחל
 ובקבר הרצל ובגבעת התחמושת,
בוכים על יפי גבורת נערינו
 וחושקים בקשיחות נערותינו
ותולים את תחתוניהם
 ליבוש מהיר
 באמבטיה כחולה וצוננת.

פעם ישבתי על מדרגות ליד שער במצודת דוד, את שני הסלים הכבדים שמתי לידי. עמדה שם קבוצת תיירים סביב המדריך ושמשתי להם נקודת ציון. "אתם רואים את האיש הזה עם הסלים? קצת ימינה מראשו נמצאת קשת מן התקופה הרומית. קצת ימינה מראשו". אבל הוא זז, הוא זז! אמרתי בלבי: הגאולה תבוא רק אם יגידו להם: אתם רואים שם את הקשת מן התקופה הרומית? לא חשוב: אבל לידה, קצת שמאלה ולמטה ממנה, יושב אדם שקנה פירות וירקות לביתו". 

מול ההיסטוריה העתיקה, המונומנטים הארכיאולוגיים והעבר מציב עמיחי את האדם החי על פעולותיו היומיומיות, נטולות ההוד וההדר. מול "יד ושם", הכותל המערבי, קבר רחל, הר הרצל, גבעת התחמושת וסיפורי הגבורה, ניצב איש עם סלי אוכל שקנה לביתו. בתוך הטקסט השירי פותח עמיחי סוגריים של פרוזה ואומר: באנושי, בפשטות, בפרוזאי - בירושלים של מטה - שם תימצא הגאולה.
התשובה, אין ספק, נמצאת באדם, ואם לקרוא בשירתו של עמיחי כבשכבות של תובנה, כדאי אולי לחזור דווקא אל זוג האוהבים שתרים אחר התגלות הקדושה וגילויי השכינה בעצמם.

 "שני אוהבים מדברים זה עם זה בירושלים
 בהתלהבות של מדריכי תיירים ומצביעים
 ונוגעים ומסבירים: אלה עיני אבי שאת רואה
 בפניי, אלה הירכיים החלקות שירשתי מאם
 רחוקה בימי הביניים, זה קולי שהגיע מלפני
שלושת אלפים שנה, זה צבע עיניי, זה פסיפס נפשי,
 ואלה שכבות נפשי. אנחנו מקומות קדושים.
ובמערות עתיקות אפשר להסתתר ולכתוב
מגילות גנוזות ולשכב בהן באפלה.
פעם ראיתי בעין כרם במערה זנוחה
נוצות של תרנגול ושמלת אישה קרועה
וקינאתי קנאה גדולה בחרי אף, כמעט כמו בתנ"ך.
ובחצר בית היתומים במנזר שליד המערה
 פתאום מהומה גדולה והתרוצצות
 של ילדות ונזירות, ועז מטורפת וכלבים נובחים.
אחר-כך, דממה וחומה חומה". 

באנושי, בפשטות, בפרוזאי - בירושלים של מטה - שם תימצא הגאולה
 
בסופו של דבר מציע עמיחי גשר, מחבר בין המטה לבין המעלה, נותן מקום לקולות ולמראות שהם חלק ממנו, נמשך אליהם ונפרד מהם.
"למה ירושלים, למה אני
 למה לא עיר אחרת למה לא אדם אחר?
פעם עמדתי לפני הכותל המערבי
ופתאום, להקת ציפורים עלתה למעלה
בקריאות ובמשק כנפיים, כמו פתקות בקשה
שהשתחררו מבין האבנים הגדולות והכבדות
 ועפו אל על".