"מוזיאון ישראל בין לאומיות לאוניברסליות"

על תל גבוה בקצה שכונת גבעת רם בירושלים ניצב-נישא מוזיאון ישראל. המוזיאון, המשקיף על קריית הממשלה ועל משכן הכנסת, ממוקם מרחק פסע מעמק המצלבה, סמוך לאוניברסיטה העברית ולבית המשפט העליון. קשה שלא לתהות האם מיקומו של מבצר אמנות מרכזי זה בקריית הלאום, בלב לבה של עיר הנצח, משפיע על תכניו. האם מוזיאון ישראל הוא קודם כל מוסד לאומי או שמא מוסד אמנותי? האם הפוליטיקה, שהיא חלק בלתי-נפרד ממהותה של ירושלים לאורך ההיסטוריה, חודרת את כותלי המוסד העליון של המוזות, בעיר הכי סוערת במזרח התיכון? 

מוזיאונים ממלאים תפקיד חשוב בהגדרה של תרבות. כיוון שכך, מִטֶבַע הדברים, הם הרבה מעֵבֶר לסך כל הפריטים המוצגים בהם. הגדרת הסֵדֶר, האסתטיקה והסמלים, ארגון המוצגים והאופן בו מסופר סיפור המסגרת שבתוכה הם נתונים, חשובים לעיתים יותר מהמוצגים עצמם. כל מוזיאון, לא רק אלה המתארים מתוקף הגדרתם היסטוריה לאומית, נוטל חלק חשוב בעיצוב השיח הלאומי, ותורם לעיצוב הלכידות החברתית ולחיזוק הזהות הקולקטיבית. האם הנרטיב התצוגתי של מוזיאון ישראל משקף את הלאום הישראלי, או שמא הוא מאתגר את התפיסה הלאומית הציונית, ומבקש בזאת להשאיר את הגדרת הישראליוּת פתוחה יותר מתוך שאיפה לאוניברסליות? כיצד בא לידי ביטוי המתח בין תפיסתו של מוזיאון ישראל כמוזיאון לאומי, על אף שמשפטית אינו מוגדר ככזה, לבין ראייתו הרחבה כמוסד על-לאומי?

 
"מוזיאון יכול להיות גם מרחב של יופי וגם מרחב לביקורת חברתית", אומרת ליהיא ספיר, אוצרת בכירה לחינוך מוזיאלי במוזיאון ישראל. "יש בו מכל וכל, ולמעשה, אנו משאירים בידי המבקר את הבחירה אם להימלט לעולם אסקפיסטי של יופי, צבע ואסתטיקה, ולהתענג למשל על ציורים אימפרסיוניסטיים, לשקוע בכתום הכתום של רותקו, או להתעמת עם יצירות הזועקות על עוולות חברתיות וסוגיות פוליטיות באמנות שמציבה מראָה מול העיניים".
 
בואי נדבר על מיקום המוזיאון, שכשלעצמו מייחד וממצֵב אותו כמוסד דגל.
"זה נכון. עוד לפני שהגעתם למוזיאון, בדרככם אליו, אתם נטענים, גם אם באופן לא מודע, בהקשרים שונים. זה מתחיל בעלייה לירושלים – תרתי משמע, העיר הקוסמופוליטית, עיר שלוש הדתות, וממשיך בתוכה, כשאתם חולפים על פני מוסדות מכונני זהות כגון: כנסת ישראל, בית המשפט העליון, אוניברסיטת גבעת רם, הספרייה הלאומית, מוזיאון המקרא , מוזיאון המדע ועוד. המוזיאון ממוקם כחלק מהמרקם העירוני באופן הטוען אותו במשמעויות תרבותיות ורוחניות רק מעצם המיקום שלו, מה שיוצר קשרים מודעים ולא מודעים אצל המבקר עוד טרם כניסתו בשערי המוזיאון".
 
שערים זו מילת מפתח, כי למעשה יש למוזיאון שערי כניסה שונים.
"נכון, ומעניין לעמוד עליהם. הכניסות השונות יוצרות פריזמות שונות, למשל, הבחירה בחוויה אמנותית אסקפיסטית או באמנות בועטת ומטלטלת".

אם לחזור למיקום, הכניסה המרכזית, דרך היכל הספר, מציבה את ירושלים במרכז חוויית המבקר.
"אין ספק שהכניסה הבולטת היא דרך דגם ירושלים בימי בית שני, ערב פרוץ המרד הגדול של היהודים ברומאים. זהו דגם מרחיב לב ומרשים המשתרע על פני 1,000 מ"ר ומציג את ירושלים בשיא תפארתה. לעמוד בתוכו, מוקף במבנים המפוארים שבנה הורדוס ובאלה של ירושלים של שנת 2021, זו חוויה סוריאליסטית של ערבוב זמנים. מכאן יכול המבקר להמשיך למשל אל 'היפוך העולם, ירושלים', פסל של אניש קאפור, שהוזמן לרגל פתיחתו המחודשת של המוזיאון בשנת 2010, והוא מוצב ברחבת קראון בכניסה. הפסל, דמוי שעון חול עשוי פלדת אל-חלד, ומתנשא לגובה 5 מטרים, מציג תעתוע ויזואלי מקסים אשר משקף בהיפוך את ירושלים ואת שמיה. זו מטאפורה למוזיאון כראי התרבות, מטאפורה שנוגעת גם בהיבט הרוחני המקודש של מה שמכוּנֶה 'ירושלים של מעלה'. הפסל הוא למעשה קפסולת זמן כמו המוזיאון, הכל משתקף בו. כך יכול המבקר לחוות חוויה מרוממת נפש של דוגמא לירושלים מלפני 2,000 שנה ולירושלים בהווה". 

ואז, כשבאנו בשערו הרשמי של המוזיאון, אנחנו נכנסים לקובייה הלבנה שתיכנן האדריכל אלפרד מנספלד, ומגלים את "הנער מדרום תל אביב" של האמן הישראלי אוהד מרומי. הפוך על הפוך.
"אחרי העולם האוטופי של אניש קאפור, הכניסה המובילה למוזיאון היא דרך אחת הקוביות הלבנות. אנחנו נפגשים עם אותו ענק-נפיל-לא נימול, שיצר האמן הישראלי אוהד מרומי. זה בהחלט מפגש מטלטל ומעורר שאלות. מה עושה הזר הזה בתוך המרחב המוזיאלי? האם עוד רגע ימוטט את הגלריה או שמא הוא הקורבן? הפסל של מרומי מבקש לזעוק את זעקתם של העובדים הזרים, "האחרים", בני אדם שבתחתית הסולם החברתי, דווקא כאן הוא הופך לחלק מהקאנון הישראלי. והוא עושה את זה באמצעות פסל אדיר-ממדים, שמתנשא לגובה 5.5 מטרים, שכל כולו עדינות ושבריריות. הפסל המונומנטלי הזה, שניצב בכניסה הראשית, אנטי גיבור עשוי מקלקר ולא מברונזה למשל, חומר 'נמוך' המפתיע את הצופה ואולי גורם לו לעשות חשבון נפש. גם בזה יש מעין אגרוף לבטן, שלא מתיר לשכוח את המציאות שהשארנו מאחורינו ".

מהו השער השכיח ביותר דרכו נכנס קהל המבקרים במוזיאון?
נדמה לי שרוב הקהל נכנס דרך "ליבת תפוח", פסל התפוח הנגוס של קלאס אולדנבורג, מאמני הפופ האמריקאי המובילים. מה שמכניס הומור בהתחשב בכך שסמוך לו יש קפיטריה... כניסה זו מובילה לשדרה מרכזית.
בשדרה זו בלב המוזיאון המבקר נחשף לאגפים השונים: ארכאולוגיה, תרבות יהודית ואגף האמנויות. מעניין לראות מה בחר כל אגף לשים במבואה שלו. למשל, ב"חלון הראווה" של אגף האמנויות מוצג אוסף הקבע של האמנות הישראלית. יכלו לבחור להציב את פיקאסו, מגריט ,ואן גוך או כל אמן מופת בינלאומי המוכר היטב לציבור, אבל הבחירה המודעת הייתה קודם כל לתת במה לאמנות הישראלית. צריך להבין שתערוכת קבע של אמנות ישראלית קיימת רק משנת 2010. כלומר, יש כאן לקיחת אחריות ביחס לְמה שהמוזיאון מבקש לומר, איזה יסוד מארגן הוא לוקח כדי להציג את האוסף שלו בתצוגת הקבע. אלו שיקולים אחרים משיקולי האוצרוּת בתצוגות מתחלפות, מפני שתצוגת הקבע היא כניסה אל הקאנון. אגב, כל כמה שנים מרעננים גם את תצוגת הקבע ובקרוב היא תחודש".
 
אם נחזור לכניסה האמצעית ולפסל "נמרוד" של יצחק דנציגר, המקבל את פני הבאים, גם פה בחירת האוצר אינה סתמית. פסלו של דנציגר, ממש כמו פסל "הנער מדרום תל אביב" של מרומי, מסיט מבט מתריס אל האחר. "נמרוד, אויב אברהם, מרד בשם והנהיג פולחן אלילי. הוא עומד שם מתגרה במבט מתריס באגף לאמנות יהודית", אומרת ספיר ומדגישה: "במסגרת השאלה איזו חוויה מזדמנת למבקר במוזיאון, בין אסקפיזם לעימות עם שאלות של זהות, כך הוא יכול לעורר אצל המבקר מחשבות על דת, חברה, פוליטיקה ובעיקר על סוגיות של זהות בין מקומי לאוניברסלי". 

אך "נמרוד", דמות מיתית שהפכה ליצירת אמנות ישראלית מיתולוגית בעצמה, אינו רק התרסה גרידא, אלא גם חוט מחבר בין העבר היהודי להוויה הישראלית. דנציגר, שביקש להדגיש את זיקתו של הפסל לתרבויות המזרח הקדום, בחר לפסל באבן חול נובית אשר יובאה מפטרה, ושאל את מוטיב ציפור הציד שעל כתפו מן האמנות המצרית. בחירתו של הפַּסָּל לוותר על רגלי הדמות הילידית מדמה את הפסל לשריד ארכיאולוגי, וכמו משייכת אותו לעבר האלילי הקדום באזורנו. במילים אחרות, זהו ביטוי שייכות הקושר את המתבונן למרחב בו הוא מצוי בראי ההיסטוריה ובהווה. 

"נמרוד" הוא מבחינות רבות מעין נקודת חיבור בין האגף הארכיאולוגי לבין אגף האמנות הישראלית, רצף אסוציאטיבי, תת-תודעתי בין עבר להווה. אבל האגף הישראלי אינו פועל על ציר זמן. יש כאן דווקא בחירה שלא לספר את הכרונולוגיה של האמנות הישראלית.
"נכון. הקונספט של האגף בנוי על פי שאלות של זהות, והאג'נדה שמניעה אותו מגולמת בשאלות: מיהו ישראלי? ומה זאת אומרת 'אמנות ישראלית'? זה מתחיל עם 'נמרוד', ותנועת 'הכנענים', שאנשיה חזרו אל המזרח הקדום כדי לשאול שאלות על הקשר לאדמה טרום ימי אברהם והברית. זה ממשיך בתפיסה פלורליסטית שבאה לידי ביטוי לכל אורך המסלול באוסף הקבע. היום, כשנכנסים לאגף אפשר לראות, למשל, את 'יריחו תחילה', יצירה של האמן הפלסטיני יליד נצרת, שריף ואכד, הבנויה מ-18 ציורים זהים בגודלם ועוד ציור גדול יותר, המתארים אריה טורף איילה. הדימוי לקוּח מתוך פסיפס מהמאה השמינית שנמצא בארמון הישאם ליד יריחו, והציורים נעים לעבר הפשטה, ומסתיימים בכתם אדום גדול שממנו מבצבצות שערות זנב האריה ורגלי האיילה. המוזיאון בפירוש אינו מתחמק מהצגת עבודות פוליטיות, ובמקרה זה - מחאה על מצב הפלסטינים בישראל, המיוצגת במתח שבין האריה לאיילה בסיטואציה אלימה מאוד שבה טורף ונטרף, שולט ונשלט, מצויים בסחרור מוות. אם ממשיכים הלאה אפשר לראות, בין היתר, גם את האוטופיה האוריינטלית של ראובן רובין, בציור כמו 'פירות ראשונים', ובציורים אחרים. המניפה מגוונת, והקו המנחה הוא קודם כל הערך האמנותי של היצירות".

יש ניסיון לשמור על תקינות פוליטית? או דרישה למערכת איזונים בייצוג?
"מעל מוזיאונים הנתפסים כלאומיים תמיד ירחפו שאלות הקשורות לבחירות, כמו: כמה נשים וכמה גברים? כמה שמאלנים וכמה ימנים? כמה פלסטינים וכמה ישראלים? למיטב הבנתי, הקו המנחה במוזיאון ישראל הוא קודם כל הערך האמנותי של היצירות, יצירות איכותיות העומדות בקריטריונים של אמנות גרידא. המוזיאון אינו מתחמק משאלות פוליטיות, ואין עליו ובו צנזורה פוליטית, בכל יצירה יש ממד פוליטי. בימים אלה, למשל, מוצגת במוזיאון עבודת הווידאו  "זרוּת" של ראידה אדון, העוסקת בפליטוּת, בחיפוש אחר בית ובשאלות של זהות, היא פלסטינית וישראלית כאחד, נוצרייה מעכו, דוד שלה יהודי, אח שלה  הוא מוסלמי אז מהי עמדתה הפוליטית? מעל המקומי והפוליטי אדון שואפת אל האוניוורסלי ואל האנושי. ובה בעת יצירות של אמנים המזוהים עם הקאנון הישראלי גוטמן, זריצקי, שטרייכמן, אנה טיכו וכו'. זה באמת מוזיאון של גם וגם. זה לא מוזיאון אקטיביסטי בהגדרתו כמו למשל מוזיאון 'על התפר', המגדיר עצמו כמוזיאון חברתי, אבל גם לא מוזיאון לאומי שמציג מציאות מגויסת או תחת עינו הפקוחה של הממשל, אלא בוחר בכל שנה, בכל עשור, את היצירות המשובחות הרלוונטיות באותו הזמן, שהן ראי לתקופה גם בארץ וגם בעולם. אני מוצאת שמוזיאון ישראל אינו פוליטי ואינו א-פוליטי. יש מזה ומזה במינונים משתנים".