במאה ה-19, עם התפתחות התיירות, הפכה ירושלים, שעד אז הייתה יעד עלייה לרגל ממניעים דתיים, למוקד תיירות שאינו בהכרח דתי. זה מעניין. אתה יכול להסביר?
"המרחקים התקצרו בזכות המצאת הקיטור, ואגן הים התיכון משך אליו תיירים מכל העולם שביקשו לראות מקרוב את התגליות הארכיאולוגיות באזור, ולבקר במקומות המופיעים בתנ"ך ובברית החדשה - אבל בהקשר ההיסטורי, ולאו דווקא הדתי. מה שמעניין הוא, שירושלים פחות עניינה דווקא את התנועה הציונית, כי היא רצתה ליצור בארץ ישראל משהו חדש. וכך, למעשה, ירושלים הפכה לעיר בירה בזכות הבריטים, שהפכו אותה לבירת המנדט כי רצו לממש את עקרונות הנצרות, וריכזו בה את כל מוסדותיהם הרשמיים. כך לא נותרה ברירה לתנועה הציונית אלא להקים גם את מוסדותיה בירושלים, ולמעשה הסוגיה הוכרעה בזאת".

צריך לומר שירושלים לא תמיד הייתה מרכז דתי ומדיני. למעשה, זה היה קמפיין פוליטי מתוזמר ומתמשך שנפרס על פני מאות שנים במטרה לאחד את ממלכות יהודה וישראל לעם אחד, שֶיֵש לו אל אחד, ומרכז מדיני יחיד וחזק.
"זה נכון. היו מקדשים מקומיים בחברון, בערד ובעוד מקומות. מלכי יהודה וכל הנביאים עשו יחסי ציבור לא מבוטלים לירושלים בתהליך שנמשך כ-300 שנה. לקח זמן לקבע את מעמדה של ירושלים כמרכז דתי, ולמעשה רק בסוף תקופת בית ראשון הפכה העיר לאתר פולחן מרכזי לכלל בית ישראל. בסופו של דבר, עם גלות בבל השתרש הזיכרון ההיסטורי, כמו שנאמר: 'על נהרות בבל שם ישבנו גם בכינו בזכרנו את ציון... אם אשכחך ירושלם תשכח ימיני...'".

דיברת קודם על כך שירושלים נכפתה על הציונות. עד כמה רווחה אותה עמדה מתנכרת בתוך הציונות הליברלית?
"מקס נורדאו, סגנו של הרצל, היה רופא יהודי ממשפחה מתבוללת שגדל מנותק משורשיו היהודיים. בקונגרס הציוני הוא סיפר איך הפך לציוני, וזה סיפור מדהים. באחד הימים באה אליו אישה יהודיה אוסטרו-הונגרית עם בנה לקבלת טיפול. הוא אמר שסלד מהם כיוון שהילד עם פאותיו הארוכות דיבר רק יידיש, והוא שאל את עצמו איזו אמא שולחת את בנה לחדר במקום לבית ספר בו ירכוש השכלה ראויה. כיוון שהיה רופא, והיה מחויב לטפל בילד, פנה אליו ושאל אותו מה למד בחדר. הילד החל לדקלם בפניו את הפסוקים מפרשת השבוע, והוסיף עליהם את פרשנות רש"י. אמר מקס נורדאו: 'באותו רגע נצטמרר כל עורי. אם אחרי 2,000 שנה יהודים מדברים על שיבה לישראל, אין ספק שהיא מגיעה לנו'. ישעיהו קבע את ירושלים כמרכז פוליטי לכאורה, אבל הזיכרון ההיסטורי כבר נטמע קודם לכן. ועם זאת, כשאנחנו מדברים היום על ירושלים, צריך לומר שלא באמת הגענו להסכמה בתוכנו שירושלים שלנו".

לְמה הכוונה?
"אם ירושלים אכן המרכז שלנו, מדוע מדינת ישראל אינה משקיעה משאבים כדי להפוך אותה למקום מרכזי בחיי כולנו? בן גוריון החליט שממשלת ישראל תשב בירושלים, אבל לכל השרים יש לשכות גם בתל אביב. בראייה הפוליטית, אם ירושלים היא בירת ישראל, יתכבדו כולם ויבואו אליה. גם מבחינה דתית יש מקומות שמתחרים בירושלים, כמו קבר הבאבא סאלי וכדומה. הבדיחה הזאת, שהדבר הטוב בירושלים הוא הכביש לתל אביב, מְשַקֶפֶת משהו מהגישה הכללית אל העיר. לכן אני אומר: בבואכם לדבר על ירושלים, הֱיו זהירים בדבריכם. אנחנו חיים במקום בו הכל פוליטי, ויש לדברים השפעה על מעמדה ועל מקומה של ירושלים. אני חושב שצריך לדבר בשבחה של ירושלים, כמו שאמר ש"י עגנון, שחי בירושלים והירבה לכתוב עליה: 'סופר שלא כתב על ירושלים כאילו לא כתב דבר בימי חייו'. ומדוע? כי יש בה קדוּשה, ועל אף יחסי הציבור הגרועים שיש לעיר הזאת ולנטייה הרווחת לנפץ פרות קדושות, אין לזלזל בקדוּשה. הייתי רוצה שאנשים יראו את השכבות שבה, את המורכבוּת, את המיגוון. ירושלים בנויה איים-איים. יש בה הכל, ולהיות בתוכה זה לעבור בין ממדי זמן שונים ובין מציאויות שונות, בין מראות ומקצבים משתנים, והכל מתערבב זה בזה. בכל מקום אליו תלך, תמצא בה שכבות על שכבות, וזה אינסופי, עמוק, ייחודי ומרתק".

כמי שנולד וגדל בירושלים, מה היית רוצה לומר לתייר מזדמן?
"בוא עם נכונוּת לקבל אותה. מי שלא פותח עצמו אל המראות והצלילים של העיר, יכול לחוות את הקושי שבה, אבל מספיק להיפתח אליה כדי לגלות את העושר ואת המורכבוּת. אם אתה מדבר אל ירושלים, היא מדברת אליך בחזרה".