יום שבת, שבעה באוקטובר, היה היום האחרון של חופשת סוכות. במקום להתכונן לחזרה ללימודים ביום ראשון, עקבנו באותה שבת כמו כולם אחר החדשות הקשות על הטבח, ההרוגים, החטופים ותחילתה של המלחמה. לאחר שבועיים, חזרנו בהדרגה לבית הספר. לסוג של שגרה מוזרה וקשה של למידה והוראה בזמן המלחמה. כבר בימים הראשונים חשבנו, כיצד לצד הרצון להחזיר את התלמידים והתלמידות לבית הספר, מתוך מחשבה שהשגרה חשובה לחוסן של כולנו, נוכל גם לקחת חלק במאמץ האזרחי של המלחמה. התרמנו, אספנו, מיינו ושלחנו מאות ארגזים עם ציוד למשפחות מפונות וליחידות צבאיות; קיימנו שוק בבית הספר למכירת תוצרת חקלאית של העוטף; התנדבנו בחקלאות; התנדבנו במרכזי מפונים; והכנו אוכל לשבת למשפחות של מגויסים בקהילת בית הספר. כחודש לאחר החזרה, נקרתה בפנינו הזדמנות לקחת חלק משמעותי, מהותי ורציף במאמצי הסיוע. זכינו לקלוט אתכם - תלמידי ותלמידות אור הנר בבית הספר שלנו. בשונה מאיתנו, לא חזרתם לשגרה, ומצאתם את עצמכם מפונים מבתיכם ומהישוב שלכם, בהתחלה בטבריה ואחר כך בירושלים. גם אחרי כמעט שלושה חודשים של היכרות, קשה לדמיין ולהבין את המציאות שנכפתה עליכם ושאיתה התמודדתם במשך ארבעה חודשים. לא להיות בבית, לעזוב את הישוב המוכר, לעבור שתי מסגרות חינוך, לא לזכות בפרטיות, וזאת, במקביל להתמודדות עם הטראומה האישית של השבעה באוקטובר: הפחד, הדאגה לחטופים הקרובים, תחושות האובדן על הנרצחים שהכרתם, והכאב על היישובים הסמוכים שנפגעו.
אני מקווה שלמרות הנסיבות הקשות שהובילו להשתלבות שלכם בבית הספר שלנו, הצלחנו, גם אם במעט, להקל על התקופה, ואני מקווה, שלמרות ההקשר, שכשתיזכרו בעוד כמה שבועות, חודשים ושנים בהשתלבות שלכם בבית הספר התיכון ליד האוניברסיטה, יהיה לכם חיוך על הפנים, ותתמלאו מחשבות טובים וזיכרונות נעימים.
אמרתי שזכינו לסייע, כי זאת באמת ההרגשה. כאשר עלתה האפשרות או ההצעה שנקלוט את תלמידי אור הנר, מיד אמרנו כן. גם ברגעים שבהם הקליטה הייתה מאתגרת, היה ברור לנו כי זה הדבר הנכון לעשות גם ביחס לחברה, גם ביחס לקהילה המפונה, אבל גם ביחס אל עצמנו, לרצון שלנו לצקת משמעות ייחודית בזמן המלחמה, מעבר ללמידה וההוראה הרגילה.
אני רוצה להודות לכל אנשי הצוות של ליד"ה שלקחו חלק במאמץ הקליטה, לנציגי אור הנר ושער הנגב שליוו את התלמידים, ולאנשי הצוות שגויסו במיוחד לטובת המשימה. אני מאחל לכם, תלמידות ותלמידים יקרים, שהחזרה אל הבית, אל אור הנר, תהיה קלה, שמחה, טובה ובטוחה, ואני מבטיח שנבוא לבקר אתכם, הפעם אנחנו נהיה האורחים ואתם המארחים.
-----------
אי אפשר שלא לסיים את הדברים עם הדרישה והתקווה לחזרתם של החטופים והחטופות שעדיין, גם אחרי שישה חודשים, נמצאים בעזה.
(מתוך דברים שאמר ארז הקר, מנהל ביה״ס, במעמד הפרידה מתלמידי אור הנר)
